" את המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל"
אמר
בתוך שיחה, מבלי לשים לב שהמילים שלו נוגעות בי.
אני ערומה על המיטה והוא לצידי, הסשן עוד רגע קט יתחיל, אבל אנחנו, היינו צריכים מילים לפני כאב. מסרים שעוברים תוך כדי מגע, לפני שכל אחד מתכנס לתוך המקום שלו, השולט שמניף את השוט מעל הנשלטת הרכונה תחתיו.
כשהמכה הראשונה נחתה דאגתי שפניי יופנו כך שהוא לא יוכל להבחין בדמעות שזולגות. לא מכאב בכיתי, אלא מאינספור רגשות שהציפו אותי. קנאה יוקדת, פחד משתק, אובדן,
וכעס. לא עליו, על עצמי. בתוך כל הרגשות האלה הכאב עבר לידי. שתקתי.
דממה. רק קול הישבן הנחבט נישא באוויר.
הוא ניסה להבין את פשר השתיקה , פנה אלי לא פעם בשאלה, אבל אני שתקתי. הדמעות זולגות כמו שני נחילים על לחיי ושתקתי.
הוא הבין. הוא הבין שהיום אני צריכה יותר. שאני חייבת את הכאב שלו, שלי, כדי שהשקט יחזור. כדי שהמחשבות יפסיקו להתרוצץ ואני אוכל לחזור לנשום.
הוא המשיך להלום עד שהתחלתי לשאוג. עד שהמחשבה הוסטה בחזרה לכאב, ואז לעונג. הוא מיקם אותי בתנוחות שונות, החליף כלים ולא עצר.
********
הגוף שלי התכווץ מולו לתחושת הגמירה הנחשקת. אבל היא לא נעצרה. היא המשיכה במין הדרן ארוך שבו אני גומרת בלי סוף עד שלא יכולתי יותר.
הוא ליטף את פניי ברכות ונישק את מצחי, בעוד גופי ממשיך לנוע בגלי עונג מהולים בכאב.
******
אהבה
