Kajiri notes

כמו איילה אני מדלגת מחדר לחדר בבית, מנסה למצוא תעסוקה, אבל התמונות, הדמיונות...

****

אני מזדרזת במדרגות של בית הזונות הפרטי שלנו. מאבדת נשימה משילוב של התרגשות וציפייה. אתה מחכה לי כבר בחדר. תמיד מחכה. אני נכנסת ומחייכת. כמה זמן עבר, אני חושבת לי בראש. לא שזה משנה משהו. אנחנו פה. 

אנחנו נפגשים לתוך נשיקה עמוקה בלי מילים. הידיים שלך מקלפות ממני את שכבות הבד המיותר.

את העור שלי אתה רוצה.צריך.

אני מודעת למערומי, ומתכווצת קלות, מעולם לא הייתה לי בעיה עם ערום, בטח לא מולך. אבל אחרי תקופה כל כך ארוכה, העירום הזה מרגיש לי זר. 

השפתיים שלך עדיין על שלי והיד שלך מטיילת לאורך גופי,  אין שום אות לעתיד להגיע. העדינות הנעימה הזו משחררת אותי ואני כולי נתונה לתוך הרגע הזה מבלי בדל של מחשבה. 

אתה עוצר ומעיף בי מבט, מחייך ומתיישב על המיטה. " בואי" אתה זורק לעברי, ואני נשכבת על ברכייך במקומי הטבעי.

היד שלך מתחילה להלום בישבני בקצב קבוע. אני סופרת עד חמישים בלב ותוהה לעצמי אם היום אצליח. חום גופי עולה, אני מבקשת להגביר את המזגן ואתה משיב בחיוב. חמישים מכות נוספות והעור שלי מאדים. 

" במה נתחיל?" אתה ספק שואל ספק חושב.נותן לי שהות להסדיר נשימה אבל לא יותר מכך. " קיין" אני ממלמלת בלחש.  " קיין?" אתה שואל בקול " זה מה שאת רוצה? " .

קיין. הכלי המשחית הנורא מכל. כך חשבתי בעבר. אין שורף ממנו. הפך להיות החביב עליי מול שאר מכשירי העינויים שפורשה מחזיק בתיקו.קיין. 

" רחמים" חייכתי לעצמי בזמן שהמילים יצאו לי מהפה. שמעתי אותו, מחייך, שכן מעולם לא הכרתי קשוח ורחום ממנו. 

ספרתי כמצופה. מבלי שנדרשתי לכך. דמעות חמות זלגו על לחיי, עם כל הצלפה. ספרתי מבלי לשים לב למספרים. ספרתי כי צריך וביקשתי את הכאב. הפוגות של אצבעות שחודרות לתוך גופי ללא מאמץ נתנו לי את הכוח להמשיך. כליי העינויים התחלפו. ואני, ספרתי. המוח שלי נדד למחוזות רחוקים, כשאני עגונה היטב בידיו החזקות, מתנתקת מעצמי ומרגישה רק את הנוכחות שלו. שקט מופתי מילא את נשמתי ורק קולות רחוקים של אנקות כאב ועונג הפציעו לעיתים.  גמירה חזקה החזירה אותי אליו, אל חיוכו הכובש אל המציאות.

*****

מכורבלים אחד בשני, ראשי מונח על חזהו, רגלינו מלופפות, הוא מלטף את שיערי. זו התמונה שנגלתה לי מול הראי הענק שהוצב לצד המיטה. ללא שום עדות לסערה שהתחוללה במקום הזה רק לא מזמן. 

הוא מדבר ואני מקשיבה למילים שלו. נושמת עמוק לתוכי את הריח שלו, רגע לפני פרידה כפויה לזמן לא ידוע. 

 תודה על הכמעט שנה, פורשה שלי. 

" אני רוצה אותך לשבועיים", אמר לי, תוך כדי שהוא מתקרב ומושיט יד לעבר החזה שלי. חייכתי חיוך מבויש והשפלתי מבט. לא מבינה למה זה המשפט הראשון שיוצא לו מהפה כשאני מולו לובשת כלום מלבד

תחתון קטן חסר משמעות. 

אבל פורשה? שאלתי,

"אבל פורשה"-  צמד המילים האהוב עלי, לרוב הוא מגיע כשאני מרגישה שפורשה שוכח לתת לי מרווח נשימה, מי צריך לנשום? אני נושמת את הכאב. 

איך ניסע לשבועיים? 

" לא יודע" השיב מבלי שביב של תבוסה בקולו,  "לא יודע. אבל נדאג שזה יקרה. זה מה שאני רוצה."

והוא אדם שרגיל לקבל את מה שהוא רוצה. 

***********

זה היה בשיא הקיץ כשהשיחה הזו התנהלה בינינו, כשהתחלנו לרקום את הבריחה היפה שלנו, כשדמינו את החורף הקר של אירופה, את השלג והקור המצמית,כשפינטזנו בהנאה על שבועיים של שכרון חושים. 

********

הוא נוהג ואני לצידו,  מטפסים במעלה ההר המושלג מול נופים עוצרי נשימה. הוא מזמם עם הרדיו בשפה שאני לא מבינה, כף ידו הימנית מונחת באגביות על הירך שלי, והשנייה מתופפת בחדווה על ההגה. הוא מאושר.הוא מקרין את זה בכל נימי הווייתו, האושר הזה ממלא אותי ברגיעה, כי זה כל מה שאני רוצה לתת לו.

זה כל מה שיש לי לתת לו. 

אנחנו נעצרים באמצע שום מקום, מול  בית יפיפיה שנראה כאילו הוא נוצר לתוך הנוף הזה. אני נאנחת בעונג בידיעה שזה הולך להיות מקום המפלט שלנו בימים הקרובים. פורשה מחייך ומזרז אותי להכנס. אני מסיירת בין הקומות, מפשירה מול החום שעולה מכל פינה ומתחילה להשיל את בגדיי. 

" מרוצה קאגי? " הוא שואל בעודו מחבק אותי מאחור? אני מהנהנת בנמרצות והוא לוחש לי

" תתפשטי".

בצורה אוטומטית ,ללא בדיל מחשבה, אני מזדרזת להוריד את השמלה והגרביונים, נשארת עם חוטיני קטן וחזיית תחרה, מאזינה בדריכות לקול החגורה הנשלפת ולבגדים המושלים מהצד השני של החדר. 

" על המיטה" שמעתי אותו דורש, כשגבו מופנה אליי , והזדרזתי למלא את מבוקשו. יד נעימה ליטפה את חמוקי גופי . " ביקשתי שתתפשטי" לחש לי בעדינות מבלי שידו עזבה אותי לרגע. " לא ציתת". 

נדרכתי. 

" חמישים הצלפות, ואז נתחיל", אמר בחיוך שנשמע מבלי שראיתי, בעודו מסיר באגרסיביות את יתרת פיסות הבד שנותרו על גופי. 

הדממה בחדר הופרעה רק על ידי מהלומות החגורה על עורי. הרעש שהתחולל במוחי, המחשבות, הדאגות, הטרדות, הוחלפו בכאב וזה הוחלף בשקט. ספרתי בקול מבלי משים, נעלמתי לתוך העולם שפורשה יצר עבורי, הלחלוחית בין רגליי התפתחה למעיין של יצרים, ושל צורך. 

הוא התנפל עליי כמו חיה רעבה,מלא בתשוקה קדומה, כשהזין הקשה שלו בין רגליי והוא כובש אותי שוב ושוב, כאילו כדי להוכיח שאני שלו. 

אני שלו. 

**********

שבועיים של בדסמ טהור, של כאב ותשוקה, של צרחות וגמירות, מי ידע שאפשר לגמור כל כך הרבה פעמים? של שכרות ואוכל טוב, של משחקים ושיחות נפש. 

שבועיים של טירוף חושים, ושל

אהבה. 

תודה פורשה, היית נהדר,

כרגיל. 

דינמיקה שנוצרת בתוך חדרי חדרים, בין שני בני אדם, יהיה מינם אשר יהיה, תהיה נטייתם המינית ככל העולה על רוחם. שניים בחדר, באינטימיות , חולקים תשוקה, כאב, זימה, נוזלים, ביחד,

בהרמוניה שנוצרת כאילו מתוך הקצב שנבנה בתוך תנועותיהם הלא נגמרות.

ואז פתאום יש מחשבה על לצרף. לתוך המקום הפרטי הזה שלנו שיצרנו ביחד, להוסיף נפש נוספת, שתחלוק רגעים של ביחד ותיצור איתנו הוויה חדשה. 

איך?

אישה? רכה , נעימה, נשלטת, מכילה שתחלוק איתי ביחד את כאבי השולט שמעלינו, שידע לספק כל אחת ביחד ובנפרד, ואנחנו אחת את רעותה, נסתכל במבט אמיץ אל הכאב. 

גבר? נשלט בהכרח, שיענג ויכאב בו זמנית, יקבל את השולט שנוכח בחדר בכניעה. במסירות אדירה. שיוכל לתת את גופו לכל גחמה, 

שלנו. 

ואני שם, בין כולם, נשלטת?  סרה למרות, חוטפת. חזקה? 

הרבה שאלות,

אולי עם הנשמה המתאימה יגיעו גם התשובות. 

רוצה?

והמשפט הזה, היום, בעיצומו של סשן מיוחד ושונה, אחרי תקופה ארוכה בה לא נגענו, המשפט הזה, קיבל משמעות. 

לצלילי הג'אז המתנגן, לאור נורות חלש, ניגנת על גופי, כאחד מהזמרים ששירתם הערבה ריחפה בחלל. 

שכבתי על ברכייך, בעודך חובט בישבני בהרמוניה מושלמת, ואני שוקעת לתוך הצלילים והמגע, נזכרת כמה התגעגעתי אלייך, לרגעים האלה שלנו, מרגישה אותך מסמן אותי שוב, מבעיר את עורי הלבן, מרתק אותי אלייך.

והמוזיקה והריח, והמגע והכאב, והקיין והשוט, והכבל וכף העץ ששלפת מאיזו מגירה , מעלים בי תחושות של אהבה וכאב.

אתה מנגן על גופי, ואני נאנחת, את כאבי הגעגוע, הריחוק והקרבה מחדש, ויודעת.

יודעת אותך ואותי כאן בחלל הפרטי שלנו, בעולם המיוחד שבו הנגינה נוצרת רק בשבילנו. 

"בואי ניסע קצת " אמר לי פורשה.

אני ערומה, חצי עליו חצי על המזרון, מביטה בעיניו בעודו מלטף את פניי ברכות.

הדיסוננס הזה, בין האיש הקשוח והאכזרי, שמצליף בי ללא רחם, שדורש ממני לספור ולהודות לו , שמצליח לגרום לדמעות של כאב לחנוק את גרוני, לבין הגבר העדין, המלטף, שמביט בי בעיניו הטובות, וחושק בי בכל מהותו.

הדיסוננס הזה. 

" לאן תקח אותי? " שאלתי בעודי מדמיינת אותנו נעולים באיזו בקתה בחור נידח, מבלי שאיש יודע. חולקים רגעים של כאב וצחוק. 

" רחוק קאג'ירי.רחוק מספיק כדי שאיש לא יוכל לשמוע אותך ,

צורחת

מכאב. מעונג. משמחה. מעינויים של הגוף. מגמירות של הנשמה"

" רחוק" השבתי. לשם אני רוצה.

********

"בלי מניירות מיותרות" כתבתי.

************

פורשה חיכה לי בחדר ספק מחייך ספק מגחך. 

אחרי חיבוק ארוך ונשיקה, מה שתמיד מעמיד לו את הזין וגורם לי לתחושה שאני היצור הכי סקסי בעולם, אחרי כל זה ובעודי משילה את השכבה הראשונה של בגדיי, הוא דחף אותי בפראות לא אופיינית לעבר הקיר.

" איזה מניירות מיותרות קאג'? " שאל בקול בטוח, בעוד ידו מתהדקת סביב צווארי ועיניו מביטות עמוק לתוך עיניי, " ספרי לי".

גיחכתי לרגע אל מול הרצינות שלו אבל הוא לא התרצה, וזיק של שולט, השולט הזה שקיים בתוכו, הופיע אל מולי. 

התחושה החמימה בין רגליי לא אחרה להגיע, משאירה אותי חסרת מילים. 

" על המיטה" אמר ואני זזתי בזריזות לקול הוראותיו. נעמדתי על שש, כשגופי רכון קדימה, מציגה בפניו את ישבני, חפון בחוטיני שחור מתחרה עדינה, ממתינה לגורלי.

הפחד לא הגיע מעולם. לפורשה אגיש את גופי על מגש בכל רגע נתון ללא מורא.

קולות החבטה מילאו את החדר. אין הפסקות בחימום, תמיד אמר, מול תלונותיי הבלתי נגמרות. לפעמים אני תוהה לעצמי איך הוא לא דורש ממני  לסתום את הפה ופשוט להיות. 

הידיים שסימנו את ישבני באדום בוהק, בדקו מעת לעת את מצב הרטיבות בין רגליי, גרמו לגופי לנוע בגלים מולם, לשאוג כמו לביאה בעת יחומה.

" מניירות? " שאל שוב ואני הגבתי בנהמה לא מובנת, בעוד הקיין חורץ את סימניו של פורשה על גופי. " תספרי " דרש פורשה, " עד כמה קאג'ירה?" לחש באוזני, " עד כמה שתחליט" , השבתי. יודעת שזו התשובה היחידה שהוא יקבל. 

מספרים התערבבו באנחות של כאב, קולות העונג נמהלו בדמעות הבכי, וספרתי. 

ספרתי עד שלא יכולתי לספור יותר. עד שקיבלתי את כל הדרוש לי. עד שהתחברנו בהרמוניה מושלמת לישות אחת, לרגע אחד בחיים שלמים, שבו רק אנחנו היינו קיימים בו. 

וחמדתי אותו, את פורשה שלי,  לעצמי, יותר מכל דבר אחר חמדתי, רק לזמן שאול, בו אנו חולקים רגעים גנובים של עונג צרוף, 

והוא נתן לי. 

בלי משחקים היום, עבר מספיק זמן. אפשר לוותר על המניירות המיותרות ופשוט להיות.

תהיה היד שאוחזת בשוט, שמכאיבה ללא רחם, שמלטפת בדיוק ברגע הנכון, 

ואני,

אהיה הגוף העירום ששרוע למרגלותייך, שסופג באהבה את מכאובייך, שנאנק בעונג המהול בכאב. 

בוא נהיה אנחנו , בדיוק כמו שאנחנו יודעים.

מתגעגעת. 

רכנתי על כיסא בחדר ששכר לנו פורשה. עיניי מכוסות, והחושך המבורך מציף את חושיי. התחת שלי הוצב בזווית מושלמת להצלפות, כך סיפר לי, בעודו מלטף את גופי, מרגיע מעט את הכאב שחווה, מכין אותי לזה שעתיד להגיע. 

טרם הובלתי לכיסא המכושף, הונחתי על המיטה. פורשה בחן את גופי תוך כדי שידיו חופנות את חמוקיי. " כמה סיגריות עישנת ביומיים האחרונים? " שאל." שלושים ושש"  השבתי. הוא המתין רגע, והמשיך " וכמה הצלפות את הולכת לקבל ? ". לקחתי נשימה עמוקה והשבתי,  " שלושים ושש פורשה". אלף מחשבות התרוצצו בתוך מוחי הקודר, זיכרונות מכאביו עטפו את נשמתי, פורשה לא נוהג לקחת הפסקות בזמן הצלפות. הוא קשוח. סדיסט אמיתי.

הוא למד אותי, למד את תחינותיי, את הניסיונות שלי לשדל אותו להפסיק, הוא יודע לקרוא את תגובותיי ולדעת מתי לעצור, הרי מילת בטחון ממני הוא לא ישמע לעולם, שנינו יודעים זאת. 

הוא בחר בקיין - זה שידעתי לספר עליו שהוא כלי העינויים הנורא ביותר, אבל למדתי שיש דברים גרועים ממנו. על בשרי למדתי זאת. 

ההצלפה הראשונה הייתה מדודה, " אחד" השבתי בקול בטוח. הוא המשיך ללא הפסק, כשלחשתי "עשר"  הגוף שלי קרס. " קומי " הוא ציווה, ואני התרוממתי מיד. ספרתי בקול, מספיק חזק כדי שהוא ישמע, מספיק חלש כדי שאכיל.

 כשסיים דחף את ידיו לתוכי בגסות והתענג על מיצי תשוקותיי,  אנחות העונג שיצאו מפיו בתגובה לגופי הנע כנגד אצבעותיו, העבירו בי גלי תאווה גם שעות אחרי המפגש. " אוחחח, כמה שאת רטובה " אמר, ומילותיו מהדהדות בחלל. 

נשמתי עמוק כשאני על הכיסא, יודעת שהפעם יכאב יותר. הקיין היה רק ההתחלה. הוא ליטף את גופי בחוט ארוך וגמיש,  גורם לי לגרגר בייחום בלתי נגמר,  ואז באחת, התחיל להצליף.

צרחתי, צרחה אחת ארוכה שנדמה שלא תגמר לעולם. הוא המשיך. " את סופרת? " ספק שאל ספק ציווה בקולו הבוטח. לא הגבתי, מילים לא הצליחו לצאת מפי. הייתי כולי נתונה לתוך ידיו המכאיבות. הוא המשיך ללא רחם. נותן לי להשתולל  עד שלא יכולתי לו עוד. עד שהבין שנתתי לו את כולי. עד שבחר להפסיק. 

הוא הוריד אותי מהכיסא והשכיב אותי על המיטה, נשמתי והודיתי על החושך שאני נתונה בו. מתנת החושך. הוא ליטף אותי, נגע בתוכי,  והגמיר אותי שוב ושוב. כמו שרק הוא יודע. 

*******

" היה יחסית קליל אתמול, לא? " שאל אותי היום בשיחת טלפון. " קליל? " השבתי, תוהה לעצמי אם שנינו היינו באותו מקום אמש. " כן" ענה , " כנראה שהייתי קצת עייף". חייכתי חיוך גדול, מתה על החיוכים שהוא נותן לי. 

הבטחתי לעצמי שלא אבכה. " את פה בשביל הכאב" דקלמתי בלופים בלתי נגמרים, שהתחילו שעות לפני המפגש. 

" את לא בוכה " שיננתי את המנטרה כשפגשתי את פורשה בחדר. " את מסוגלת".

כשהדמעה הראשונה זלגה מבלי משים על לחיי, התעלמתי ממנה. היא הגיעה כל כך מהר, שחשבתי שאולי אני מדמיינת. לא יכול להיות שאני אבכה אחרי שתי מהלומות. 

הוא התחיל עם הידיים, צלילי החבטה הגיחו בקצב קבוע, הוא ניגן על גופי .אני מסוגלת, חייכתי לעצמי מבלי שהבחין, אבל הוא רק הכין את השטח לבאות.

הידיים הפכו לחגורה, החגורה הפכה לקיין, את הקיין החליף ספאנקר, וחוזר חלילה. 

כאשר הצעקה הראשונה נמלטה מפי, נבהלתי. העוצמה של הכאב הפתיעה אותי. זה היה חזק ? או שאני חלשה? תהיתי בליבי.לא מצליחה למצוא תשובה שתספק אותי.

פורשה לא עצר, צעקות לא מטרידות אותו,  ובאחת, בכי שוטף הפציע ללא מעצורים. 

תוך כדי שהוא מפליא בי מכותיו , ביקשתי שיפסיק. דמעתי לתוך החזה שלו, סיפרתי לו שאני בכלל לא מזוכיסטית, שאני לא יודעת לשאת כאב, אמרתי לו שאין בו חמלה, קיללתי אותו בלב והודיתי לו בנשמה. 

פורשה לא עצר, ואני שאבתי כוח מהאמונה שלו בי. 

"לכל המזוכיסטיות כואב" אמר לי פעם שולט יקר, והמשפט הזה מלווה אותי מאז.

"התחת שלך אדום" אמר לי פורשה כשאני מצונפת לתוכו. מנסה לשאוב עוד קצת מהריח שלו לפני פרידה. " לכי תסתכלי במראה, תראי כמה את יפה" חייך אליי.

סגול, כחול, אדום, צהוב, ירוק. צבעי דגל הנשלטת. הדגל שחרוט על גופי.

" אז מחר שוב? " שאל פורשה.

ואני פרצתי בצחוק גדול. 

היא פונה וקוראת לו בשמו,

וקולה כתדיר,

ואני בקולי לא אבטח,

פן יסגיר.

היא עוברת ברחוב לצידו

קבל עם, קבל אור,

ואני בחשכת ערבים

במיסתור:

לה טבעת זהב על היד,

מברקת, שלווה,

אך כבלי ברזלי-מוצקים

פי שבעה !

* מוקדש לפורשה, שניהל איתי בגבורה שיחה על מות אהובים, בשעת בוקר מוקדמת.