"בלי מניירות מיותרות" כתבתי.
************
פורשה חיכה לי בחדר ספק מחייך ספק מגחך.
אחרי חיבוק ארוך ונשיקה, מה שתמיד מעמיד לו את הזין וגורם לי לתחושה שאני היצור הכי סקסי בעולם, אחרי כל זה ובעודי משילה את השכבה הראשונה של בגדיי, הוא דחף אותי בפראות לא אופיינית לעבר הקיר.
" איזה מניירות מיותרות קאג'? " שאל בקול בטוח, בעוד ידו מתהדקת סביב צווארי ועיניו מביטות עמוק לתוך עיניי, " ספרי לי".
גיחכתי לרגע אל מול הרצינות שלו אבל הוא לא התרצה, וזיק של שולט, השולט הזה שקיים בתוכו, הופיע אל מולי.
התחושה החמימה בין רגליי לא אחרה להגיע, משאירה אותי חסרת מילים.
" על המיטה" אמר ואני זזתי בזריזות לקול הוראותיו. נעמדתי על שש, כשגופי רכון קדימה, מציגה בפניו את ישבני, חפון בחוטיני שחור מתחרה עדינה, ממתינה לגורלי.
הפחד לא הגיע מעולם. לפורשה אגיש את גופי על מגש בכל רגע נתון ללא מורא.
קולות החבטה מילאו את החדר. אין הפסקות בחימום, תמיד אמר, מול תלונותיי הבלתי נגמרות. לפעמים אני תוהה לעצמי איך הוא לא דורש ממני לסתום את הפה ופשוט להיות.
הידיים שסימנו את ישבני באדום בוהק, בדקו מעת לעת את מצב הרטיבות בין רגליי, גרמו לגופי לנוע בגלים מולם, לשאוג כמו לביאה בעת יחומה.
" מניירות? " שאל שוב ואני הגבתי בנהמה לא מובנת, בעוד הקיין חורץ את סימניו של פורשה על גופי. " תספרי " דרש פורשה, " עד כמה קאג'ירה?" לחש באוזני, " עד כמה שתחליט" , השבתי. יודעת שזו התשובה היחידה שהוא יקבל.
מספרים התערבבו באנחות של כאב, קולות העונג נמהלו בדמעות הבכי, וספרתי.
ספרתי עד שלא יכולתי לספור יותר. עד שקיבלתי את כל הדרוש לי. עד שהתחברנו בהרמוניה מושלמת לישות אחת, לרגע אחד בחיים שלמים, שבו רק אנחנו היינו קיימים בו.
וחמדתי אותו, את פורשה שלי, לעצמי, יותר מכל דבר אחר חמדתי, רק לזמן שאול, בו אנו חולקים רגעים גנובים של עונג צרוף,
והוא נתן לי.
