לפני שנתיים. 18 באוקטובר 2022 בשעה 11:06
"בואי ניסע קצת " אמר לי פורשה.
אני ערומה, חצי עליו חצי על המזרון, מביטה בעיניו בעודו מלטף את פניי ברכות.
הדיסוננס הזה, בין האיש הקשוח והאכזרי, שמצליף בי ללא רחם, שדורש ממני לספור ולהודות לו , שמצליח לגרום לדמעות של כאב לחנוק את גרוני, לבין הגבר העדין, המלטף, שמביט בי בעיניו הטובות, וחושק בי בכל מהותו.
הדיסוננס הזה.
" לאן תקח אותי? " שאלתי בעודי מדמיינת אותנו נעולים באיזו בקתה בחור נידח, מבלי שאיש יודע. חולקים רגעים של כאב וצחוק.
" רחוק קאג'ירי.רחוק מספיק כדי שאיש לא יוכל לשמוע אותך ,
צורחת
מכאב. מעונג. משמחה. מעינויים של הגוף. מגמירות של הנשמה"
" רחוק" השבתי. לשם אני רוצה.
********
