הבטחתי לעצמי שלא אבכה. " את פה בשביל הכאב" דקלמתי בלופים בלתי נגמרים, שהתחילו שעות לפני המפגש.
" את לא בוכה " שיננתי את המנטרה כשפגשתי את פורשה בחדר. " את מסוגלת".
כשהדמעה הראשונה זלגה מבלי משים על לחיי, התעלמתי ממנה. היא הגיעה כל כך מהר, שחשבתי שאולי אני מדמיינת. לא יכול להיות שאני אבכה אחרי שתי מהלומות.
הוא התחיל עם הידיים, צלילי החבטה הגיחו בקצב קבוע, הוא ניגן על גופי .אני מסוגלת, חייכתי לעצמי מבלי שהבחין, אבל הוא רק הכין את השטח לבאות.
הידיים הפכו לחגורה, החגורה הפכה לקיין, את הקיין החליף ספאנקר, וחוזר חלילה.
כאשר הצעקה הראשונה נמלטה מפי, נבהלתי. העוצמה של הכאב הפתיעה אותי. זה היה חזק ? או שאני חלשה? תהיתי בליבי.לא מצליחה למצוא תשובה שתספק אותי.
פורשה לא עצר, צעקות לא מטרידות אותו, ובאחת, בכי שוטף הפציע ללא מעצורים.
תוך כדי שהוא מפליא בי מכותיו , ביקשתי שיפסיק. דמעתי לתוך החזה שלו, סיפרתי לו שאני בכלל לא מזוכיסטית, שאני לא יודעת לשאת כאב, אמרתי לו שאין בו חמלה, קיללתי אותו בלב והודיתי לו בנשמה.
פורשה לא עצר, ואני שאבתי כוח מהאמונה שלו בי.
"לכל המזוכיסטיות כואב" אמר לי פעם שולט יקר, והמשפט הזה מלווה אותי מאז.
"התחת שלך אדום" אמר לי פורשה כשאני מצונפת לתוכו. מנסה לשאוב עוד קצת מהריח שלו לפני פרידה. " לכי תסתכלי במראה, תראי כמה את יפה" חייך אליי.
סגול, כחול, אדום, צהוב, ירוק. צבעי דגל הנשלטת. הדגל שחרוט על גופי.
" אז מחר שוב? " שאל פורשה.
ואני פרצתי בצחוק גדול.
