יוצאת מהחדר אל תוך החושך, מנסה לאמץ את העיניים אבל שום דבר לא ברור. מהלכת במסדרון והשקט מרעיד את הקירות.
עומדת מבלי לזוז, מפחדת שהנשימות שלי יפריעו לי לשמוע את הכלום הזה שאני נמצאת בו, בזמן שצמרמורת עדינה של פחד מהולה בהתרגשות מטפסת לי במעלה עמוד השדרה, מזכירה לי שאני חיה.
יד גדולה מונחת על כתפי ואליה מצטרפת עוד אחת, מרגישה את המשקל שלו, מדוד, מדוייק.
ארצה...עכשיו...
נופלת על ברכיי, משפילה מבטי, מחכה ללא נודע.
סרט קטיפה נעים נכרך סביב עיניי, שבטעות לא אתרגל לחושך...
החוש הראשון
אוזניות כבדות מונחות על אוזניי,כך שאפילו את נשימותיי שלי אני לא אוכל לשמוע....
החוש השני
גאג כדורי בעל רצועות עור עבות נכרך סביב פי, כך שלא אוכל להוציא הגה...
החוש השלישי
הידיים הגדולות נכנסות מתחת לבתי השחי שלי ובאחת מניפות אותי למעלה, אני עומדת על שתי רגליים.
חבל גס מתחיל להיכרך סביבי, נועל אותי במקום, שלא אוכל לזוז, רק לנשום....
החוש הרביעי.
נשארתי עם חוש אחד, אחרון, ממקדת את כל האנרגיה שלי בו, הוא כל מה שיש לי, את השאר אדוני לקח.
הידיים הגדולות האלה, שדחפו אותי בכוח לרצפה, ובאחת הרימו אותי על רגליי, מתחילות לטייל על גופי. המוח צועק, רוצה בחזרה את מה שלקחו לו, והגוף-הגוף מחכה לשחרור המיוחל.
אדוני מכיר אותי, מכיר כל מחשבה, מכיר כל נשימה, יודע את הדרך שהוא רוצה להוביל אותי בה, יודע שרק הכאב יביא לאושר. זו הדרך היחידה של מזוכיסטית.
תספרי...
אחד, תודה אדוני.
שתיים, תודה אדוני.
עשר, תודה אדוני.
עשרים, תודה אדוני.
והנשימה נעשית קלה יותר, מספיק כדי שהוא יבחין בכך, לא מספיק כדי למלא את הריאות, הוא מכיר אותי, יודע שאני עוד לא שם.
שלושים, תודה אדוני.
ארבעים תודה אדוני.
חמישים, תודה אדוני.
השקט שהקיף אותי נכנס לי לתוך הראש. אין יותר מחשבות, העולם קיים כרגע רק בשבילי.
אני לא טועמת כלום , לא שומעת כלום, לא רואה כלום, מרגישה רק את היד שמרגיעה את העור, שבוער מתחת לאצבעות שלו.
והמחשבה היחידה שחולפת לי בראש-
תודה אדוני, אני שלך.