פורשה כך בחרתי לקרוא לו, והוא קיבל זאת בהבנה. כמו מכונית נדירה, מיוחדת במינה, אמינה אבל מסוכנת, כזו שאפשר להגיע איתה למקומות מיוחדים, לגבהים חדשים, ולתחתיות תהומיות, כזה הוא עבורי.
פורשה מחכה לי בחדר, בעודי נכנסת כמו סערה. החום בחוץ בלתי נסבל, אף פעם לא הבנתי איך אפשר לשרוד את חודשי הקיץ בשלום. אני מפנטזת על אירופה הקפואה, בזמן שאני מתמקמת מול המזגן, משוועת להקלה.
הבטתי מסביבי, מיטה גדולה, שוט, קיין, חגורה, הכל הוכן במיוחד עבורי.התרגשות קלה עטפה אותי.
הוא רגוע ונינוח, כאילו זה לא המפגש הראשון שלנו בתוך ארבעה קירות סגורים. נותן לי שהות להסדיר נשימה, להשיל בגדים, לנשום.
" עבר הרבה זמן" הרגשתי צורך להזכיר, כאילו יש סיכוי שהוא ישכח כזה מידע חשוב. " הכל בסדר" השיב בחצי חיוך, " אני יודע".
" מילת בטחון" אמר בקול בוטח ואני גיחכתי לעברו. הוא הסתכל עליי במבטו הרציני וחזר בקול " מילת בטחון".
בהיתי בו ללא מילים והוא ענה לי " אני יודע שאת נשלטת, אני יודע שאת תעדיפי למות לפני שתשתמשי במילת הביטחון שלך, אבל אני צריך שתהיה לך אחת כזו. שיהיה לך עוגן".
ואהבתי אותו קצת יותר.
תחושת פחד מהולה בהתרגשות הציפה אותי בעודי מתקמת על המיטה, נותנת לו את גופי , את נפשי, מבקשת כאב, מחפשת שקט, יודעת שהעולם כולו מונח ברגעים אלה בידיו.
הוא התחיל ואני נתתי לו את כולי.
התמסרתי לידיו שהבעירו את עורי, לחגורה שהלמה בי ללא הרף, לקיין שחרץ את עורי, פסים, פסים, לספירות החוזרות ונשנות שנדמה שלעולם לא עצרו, לאצבעות שחופרות בגופי ללא הפסק, מעסות, מגמירות.
הבכי, התחינה, הבקשה, העונג, הניעו אותי מקצה לקצה בתוך רכבת ההרים המשוגעת הזו שהוא יצר רק בשבילי.
הרגשתי את הגוף שלי משנה צבעיו לצבעי כאב, כל חבטה צרבה את העור, כל הנפה תלשה עוד פיסה ממני, ולרגעים גופנו נעו כאחד, היד המניפה מול הגוף הסופג.
כשהרגיש שהגעתי לקצה, משך אותי אליו, ליטף את גופי ודיבר אל ליבי. נרגעתי בתוך חיבוקו הגדול.
שעה קלה לאחר מכן קיבלתי הודעה , " את בטוב? " שאל, חייכתי אל המסך והשבתי " ברור, הכי בטוב".
