הרבה זמן לא כתבתי, אבל זמן הוא דבר יחסי. כשצריכה לחכות הוא נצח, כשצוהלת עובר בלי להרגיש. שבועיים מאז שכתבתי פרסמתי בלב שלם כמו תמיד, את מה שהייתי ומה שרציתי עבר הווה ועתיד. לא חיפשתי לא צדתי לא השתעשעתי עם עצמי. גם הסקס שהיה לי נבע ממקום רגשי, לא יצרי. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. גמני לא מפחדת, גם אני לוחמת אמיצה. את טחנות הרוח מזמן כבר ניצחתי מזכירה לעצמי ברגעי המשבר. נבונה ומודעת מאי פעם הגיל מחזק מבגר. לא חגגתי ולא שמחתי וכן אני עצובה. רציתי קעקוע חדש, רציתי ארוחה פלצנית. רציתי להיות עם ילדיי, רציתי את אהובי. בשבילי לעצמי לשמוח על מהות קיומי. אבל כן שיניתי את שמי באופן רשמי בתעודת זהות ובדרכון. כן מניעה תהליכים בצעדים מלאי בטחון. כן מתרגשת מטיול וטבע ישראלי, כן נהנת מקפה קר של קיץ כן מפלרטוט אקראי. מודה על הקיים בפני אנשים חדשים, עושה זאת בלב שלם ולא כדי להרשים. גם צוחקת מהלב וגם בוכה לפעמים
אולי זה הזמן להניח בצד את הטקסיות והגינונים. להיות אני בשמי, להתחבר שוב לעצמי. להקשיב להכיל להסתים לעטוף לאהוב לשחרר. לדרוס בלי לחמוס לדרוש עוד ועוד ועוד יותר ויותר ויותר. אני זו אני לתפארת, אני עסקת חבילה עם המטען החריג שסוחבת, אני תמיד מובילה. רוצה לבלות ולנשום בירה ובריזה וים. רוצה הופעות רוצה להנות גם בקיץ הלח החם. רוצה להרגיש ולרגש רוצה לעוף מחדש. ואיפה הגבר שייתן לי את אלה? הזמן, כמו תמיד, עוד יאמר