נוסעת לאט. פנסיי הרכב כבויים כמו שציוות. מחפשת ביער את המקום שייעדת לי, להיות עקודה. מזהה באפלה סטיקלייט צהוב, עוד אחד ועוד אחד. כמו תמי בלי עמי אבודה ביער, מובלת אל בית המכשפה. סימני הדרך מובילים אותי אליך. ליבי הולם בפחד ותשוקה. על ענף עץ האורן מונחת מטפחת שחורה. אני כבר יודעת מה עליי לעשות. מצומררת מתפשטת, כורכת את המטפחת סביב עיניי וקושרת בחוזקה. בואי הנה אני שומעת את הקול שלך, מסוחררת לא מזהה מהיכן הוא בא. מועדת בדרכי אליך, משתטחת על האדמה. אתה רוכן אליי ובלי להוציא מילה קושר את שתי ידיי בחבל מחוספס, מושך אותי לעמידה. אתה מוליך אותי ביער בצעדים בטוחים, לא מוציא מילה. אתה תופס אותי לפתע, מרים ידיי מעלה קושר את קישרן בקשר נוסף. ערומה, חשופה, מנוטרלת מכל תנועה. גרוני יבש אך אני רטובה. מרגישה את הבל פיך לוחש לי - הנה זה בא
להד"ם