לפני שנתיים. 20 בינואר 2022 בשעה 15:48
לפעמים אני מרגישה חריגה. לפעמים גם מתוסכלת בחריגותי. אם היה כלוב הפוך, כזה שמשחקים בו פורקן ולא משחקי שליטה הייתי מרגישה בבית. אני מודעת לעצמי, סוטה ונועזת, מקבלת את עצמי שרוטה ושורטת, אוהבת את המיניות שלי מתובלת בסדיזם בועט (או נושך או מושך עד כאב), ועדיין מרגישה כאן כמו האחות החורגת של סינדרלה: מגושמת, מגודלת, חושקת בנער האורוות ולא בנסיך המקסים. אני, האחות המכוערת, רוצה להוריד את שמלת הנשף, לקרוע את המחוך הנוקשה, את הנעליים הלוחצות. רוצה להיות סוערת נטולת עכבות, לתת לתשוקה להוביל. להזדיין עם הנפש הכואבת, הנחשפת גם חושפת, החושקת והיונקת טורפת ועוטפת נעטפת מתמסרת לא עוצרת את את את את זה אני רוצה!
הרי כולנו כאן נוטפי יצר וזימה. קבלו אותי באהבה.
