מתחשק לי לומר בגלוי מי אני, על כל רבדיי. לא להסתיר, לא להתנצל. כבר לא מתביישת, לא חוששת, או כמו שאמרו חכמים: מי שלא טוב לו יום טוב לו. מופתעת מחדש לקבל חיזוקים ואמפטיה. את אמיצה, את חזקה, את מקור השראה. למדתי לקבל את המחמאה ולומר תודה בראש זקוף. ההרגשה נפלאה ולו רק לרגע. הפוגה מטעינה בסיפור שאינו נגמר.
בתחושה שלי להיות חשופה זה להיות כנה. קודם כל לעצמי, אח"כ לעולם. קודם כל אני, אח"כ כולם. הילדים, החברים, המשפחה. כבר אומרת בלב שלם - אני ואני ואני, כי אם אין אני לי, מי לי? מי תדאג, תטפל, תחנך, תאזן, תצחיק, תפרגן אם לא אני לעצמי? איך אוכל לתת לאחרים אם לא אתן קודם לעצמי? איך אוכל לקבל? נחשפת בפני מחדש, מקבלת את עצמי בזרועות פתוחות. מזמנת את העונג והשפע. לא מתנצלת, גאה וחזקה.
עוֹד תִרְאִי אֶת כָֹּל הַדֶרֶךְ
עוֹד תֵלְכִי בָּה, הִיא שֶׁלָךְ
גַם אִם לֹא תִהְיֵה תָמִיד קַלָּה –
תַבִּיטִי וְתִרְאִי אֶת כֹּל הַדֶרֶךְ,
תִקְבְּעִי אֶת מַסְלוּלָה,
תַעַבְרִי אֶת כָּל הַדֶרֶךְ כּוּלָה.
