דוֹהָה

הפסיכיאטרית שואלת אותי היום ואני מוכת אלם.

"לא, כן, לא יודעת". אני מבולבלת.

כשכתבתי לו את זה מייד אחרי התקיפה הוא ענה שלא אכפת לו מה החוק אומר, אכפת לו מאיך אני מרגישה.

אני? איך אני מרגישה? מזה אכפת לך?

אז למה לא היה לך אכפת כשאמרתי לא, שוב ושוב?

למה היה לך חשוב לנסות ולשחק איתי? 

מהרגשות שלי אכפת לך? באמת חתיכת בנזונה?

קראתי לך אבא. אתה יודע מה זה בשבילי?

כן, אתה יודע. סיפרתי לך.

אבל בעצם אין לך מושג, אתה לא מבין כלום. לא אכפת לך.

אין לך מושג מה זה עבורי להוציא את המילה הזו מהפה שלי. ועשיתי את זה כי הרגשתי בטוחה. כי הרגשתי שאכפת לך.

הרגשתי בטוחה.

קראתי. לך. פאקינג. אבא.

אני, שבחיים לא הוציאה את המילה הזו מהפה, שבחיים לא יכלה לקרוא ככה לאף אחד.

הבטחת לשמור עליי.

אחרי חודשים של שיחות והבנה כמה אני עשויה מצמר גפן, כמה קל לשבור אותי.

היית רך, חינכת ועיצבת אותי.

בדיוק. בדיוק עבורך. 

רק בדיוק עבור אבא.

נכון אבא? 

אתה תמיד רוצה בדיוק.

תמיד רטובה בדיוק עבור אבא.

תמיד מחונכת בדיוק עבור אבא.

תמיד עושה עבור אבא.

כן אבא.

לא אבא.

תודה אבא.

סליחה אבא.

לא. לא. לא. לא. לא.

"מה שלומך קטנה שלי?".

הוא יודע שהוא אנס אותך?

הוא אנס אותי בדיוק.

בדיוק עבור אבא.