Vanishing

להכיל את הכאב הזה?

שנתיים וחצי שהסתיימו ברגע.

איך אני ממשיכה את החיים כאילו כלום?

אני יודעת שזכיתי בכל רגע, אבל אני כ"כ אבודה וכואבת.

איך אפשר?

הקשר הכי משמעותי ומדהים שהיה לי בחיים 

•

האיש הזה

שהחלים בי הכל 

שנגע בכל הטריגרים שלי ברכות מופלאה וטיפל בהם 

שלימד אותי גבולות מהם

שלימד אותי שמותר לי להגיד לא

שמותר לי לעצור 

שמותר לי לבקש 

שמותר לי להתפרק

שמותר לי לבטא את כולי 

שלימד אותי אינטימיות בריאה מהי 

שנתן לי מרחב עצום להתקיים בו

שאף פעם לא דחק בי

שתמיד העניק לי מילים רכות 

שהרחיב את גבולות המסוגלות שלי

שהעניק לי חוויות עונג וכאב נדירות 

שלימד אותי שכל מה שאני מרגישה הוא הגיוני 

האיש הזה, שעברתי איתו הכל

היום בפעם האחרונה עשה לי את טקס הנשלטת שלי, ונפרד מהצד הזה בי, בזמן שאני ממררת בבכי.

•

ועכשיו

הלב שלי שבור

אבל אני מוקירת תודה על כל מי ומה שהוא היה עבורי

.

.

.

תודה טלר ♡

לספר, לכתוב, לשתף, לחוות.

אבל טיאטתי יותר מידי מתחת לשטיח ועכשיו השטיח כבר התרומם באוויר מעל ערימת הדברים שהדחקתי לשם.

עכשיו כבר אין סודות, אין לאן לברוח.

אני יושבת על הר טישו שסופג בקושי את מפלי הדמעות שלא פוסקות.

אני חושבת שנגמר הזמן.

למה זה לא יכול להיות אחרת?

כבר כמה זמן שאני מנסה לכתוב לפה, יש לי המון ואני לא מצליחה לבטא. לא מולו, לא פה וכמעט לא מול עצמי.

אני מאוד קשה עם עצמי, ברמה כמעט בלתי אפשרית.

אני יודעת שכולן אומרות את זה, אני לא באמת מיוחדת. אבל מאחר וכל אחת חווה את זה מול עצמה, זה תמיד מרגיש שאצלי זה הכי נורא והכי קיצוני ואיך אפשר לחיות ככה.

למה אני תמיד חייבת לעשות הקדמה ארוכה ומעייפת לכל דבר? אלוהים זה בלתי נסבל. אני בלתי נסבלת.

.

חודשים שחלמתי על המסיבה הזו, ידעתי שסוף סוף נצא למסיבה רק שנינו. ועוד בליין שאני הכי אוהבת ומרגישה כו הכי בנוח, הכל היה מתוכנן.

הבגדים תוכננו בקפידה והוזמנו בהתאם, הכל ישב נפלא ויפהפה. הזמנים היו מתוכננים, כל הסופ"ש נהיה יחד. לפני, תוך כדי ואחרי.

הכל תוכנן באופן מדויק ומושלם.

.

הטוב - הוא. כולו. הכל בו תמיד טוב. איך שהוא אסף אותי מהתחנה בהרצליה כי טעיתי ברכבת והגעתי לשם בטעות, איך שהוא נינוח, איך שהוא תמיד יודע לראות כשאני לא בסדר וחושבת יותר מידי, איך הוא גורם לי לחשוב במעורפל וללכת בקו לא ישר. הוא החמיא לי בערב הזה, המון. באמת המון. הוא היה צמוד אליי והשוויץ בי והחמיא לי כשהוא סישן אותי ב3 הזדמנויות שונות. איך שהוא חיבק אותי בלי סוף ולא עזב לי את היד.

הוא הטוב.

הרע - לא הצלחתי להשתחרר. בד"כ כשיוצאים אני באנרגיות שיא, לא מצליחה לנשום ומדברת בלי הפסקה מרוב התרגשות. גם כשכבר הגענו למסיבה, לא הצלחתי לשחרר ולתת לאפקט ש*תמיד* יש לו עליי להשפיע. הייתי מודעת מידי, בחנתי את הסביבה שלי בלי סוף ולא הפסקתי להתנועע. גם אחרי שבאתי והצגתי אותו בפני כל החברים והצוות המוכר, לא שחררתי. במקום להיות בהתלהבות הילדותית והאופיינית לי כ"כ, לא הצלחתי לתת למעמד המרגש שבו סוף סוף הכרתי אותו לכולם להלהיב אותי. 

זה היה רע.

המכוער - אני. אני המכוער. משום מה ברגע שהייתי עם השיער והאיפור והלבוש, הסתכלתי במראה וציפיתי לראות איזו יפהפיה סקסית שתעתיק לכולם את הנשימה. אבל כל מה שראיתי זה רק בחורה מגושמת שמשחקת ב"מה אם אהיה יפה". רציתי שהוא ידע שהוא עם הבחורה הכי יפה במסיבה. מה לעשות, גם אני נותנת לנרקיסיזם להשתלט עליי לפעמים. רציתי להפנט אנשים, רציתי להפנט אותו. אבל זה לא היה המצב, כי אני כ"כ רחוקה משם. הרגשתי מודעת לעצמי בקטע מגעיל. גם כשהגענו והמחמאות התחילו לזרום, הרגשתי שכולם משקרים, שמחמיאים לי מתוך רחמים. אז כבר הייתי עמוק בתוך הראש של עצמי והייתי בטוחה שגם הוא מתבאס שאין לו איזו מישהי רזה ויפהפיה שמושכת את כל האורות עליה, כל מה שיש לו זה אותי. הסשנים כמעט הצליחו לשחרר אותי, אבל אז נכנסו לי הרעשים לראש, שאני לא סופגת בכלל כלום ושהקולות שאני משמיעה מביכים ושאני בטח נראית נורא כשאני מתפתלת בכאב. הוא מחבק אותי כל הזמן ומחמיא לי אינסוף על כולי, ואני רק מרגישה נטל. בסוף ביקשתי ללכת והוא מוביל אותי ליציאה. הנסיעה אליו הייתה טעונה, ברקים ורעמים הדהדו מחוץ לרכב ואני בוכה בזמן שהוא מסביר לי ברכות ממה הוא התאכזב. לא ממני, מזה שהייתי בכל מקום מלבד להיות ברגע איתו.

אז כן, אני דפינטלי המכוער. מכל הבחינות. 

אני נזכרת בנשלט שאמר לי את זה כשהגעתי לסשן אצלו כשהייתי בחיתולי ניסיונות השליטה שלי.

כשהוא ירד לי הרגשתי שהוא מהוסס ועוצר ושאלתי אותו מה קרה.

"קשה לי כי את רטובה מידי, אולי אם תנגבי קצת נוכל להמשיך?" 

אני זוכרת כמה נפגעתי באותו רגע.

כל חוסר הביטחון שנלחמתי בו מאז שאני נערה על הכוס המטפטף שלי, פתאום חזר.

הוא אמר את זה בתמימות כנראה, לא יודע מה זה כוס או כמה זה משתנה בין נשים שונות.

אבל המילים שלו נשארו איתי.

פתאום עכשיו זה צף בי והתלבטתי אם לשאול את השולט שלי אם הוא חושב שאני רטובה מידי, אבל מייד הבנתי שזו שאלה מטופשת.

קולות העונג שיוצאים ממנו על רמת הרטיבות שלי כשהוא מרחיב לי את הכוס עם האצבעות שלו, לא משתמעים לשתי פנים. 

אולי אפילו בפעם הבאה שהוא יבקש ממני לשבת לו על הפנים, אצליח לעשות את זה בהתמסרות מוחלטת.

כי הוא זה שחשוב והוא מתענג עליי ועל הרטיבות שלי.

אז למה שמילים של נשלט מטופש ימנעו ממני את העונג שבלהיות בעלת הכוס הכי מטפטף ויפה שקיים?

אחרי 10 שעות של סשן וזיונים אינסופיים, בזמן שיחת תובנות על החיים אתמול, בזמן שהוא בסבלנות רבה מידי מסביר לי ונותן לי זוויות נוספות להסתכל על החיים מלבד החרדה שמניעה אותי.

בזמן הזה המבט שלו נודד לאיקס שחתכתי על הירך לפני כמה שבועות ומשתהה שם.

פגיעה עצמית לא ממש הייתה הקטע שלי, אף פעם לא התחברתי לסוג הכאב הזה וגם לא שאבתי מהפעולה שום נחמה. הרס עצמי is more up my alley, לקרוא מיילים של השטן או לערבב חומרים משני תודעה עם קלונקס כדי לעצור את המוח.

אבל לפני כמה שבועות התנסיתי בחיתוך שוב, באחד מהתקפי הטראומה ששואבים את הנשמה שלי לחור שחור ומשאירים אותה שם להירקב. ומשהו בזה היה פשוט..... קצת יותר הגיוני. 

"הרחבת את האיקס?"

אני רגילה שאנשים לא שואלים, אולי כי אין להם את האומץ, אולי כי הם מובכים ואולי פשוט לא כ"כ אכפת להם

אבל הוא כן שם לב, כמובן

אני מהנהנת והוא מושך אותי לחזה שלו לחיבוק 

אני מתפרקת בבכי ומתנצלת 

והוא עם כל הרוך וההכלה האינסופיים שלו פשוט מחבק חזק יותר ואומר שאין לי על מה להתנצל 

הוא פשוט יודע ומבין.

הוא נותן לי מקום להתקיים.

לאט לאט, עד שאתקדם.

זרע.

הן הרבה מעבר לאינטימיות וניקיון עבורי 

הן המקום הכי שלי

הכי טוב והכי רע 

המקום שאני נואשת אליו כשהכל צף ואני מרגישה את הטינופת מתעבה לי על העור

כאילו אני ממש שם על הרצפה הזרה במקלחון אחרי שהשטן השתין עליי והשאיר אותי מכוסת עיניים ומטונפת בלי להסתכל אחורה 

כאילו הזאב ממש כאן, מתקלח בפעם החמישית אחרי שהוא אנס אותי שוב ושוב, משאיר לי מים קרים ותחושת גועל להתנגב בה 

מקלחת עבורי היא הרבה יותר ממשהו שעושים פעם ביום כי צריך, הרבה יותר מאקט של טיפוח ו- self care הכרחי

מקלחת היא אחד הטריגרים הכי גדולים שלי, המקום שברגע אחד לא נכון יכול להציף פלשבקים עד שאתפרק בבכי ותחושת גועל על עצם היותי 

....

מקלחות הפכו מהמקום הנקי האולטימטיבי, למקום שעלול לגרום לי לתחושת הגועל הכי גדולה

המקום שאליו אני נואשת שוב ושוב ושוב כדי לשטוף מעצמי את הזוהמה שלא מוכנה לרדת לא משנה כמה אשפשף את העור עד שיהיה אדום ומגורה ומריח מסבון 

מקלחת לעולם לא תגרום לי להרגיש נקיה אם אני לא מרגישה בטוחה, שקטה 

....

ואז הוא נכנס להתקלח איתי, כבר פעם שניה שהוא עושה את זה כשהוא אצלי. 

בפעם הראשונה אני הצעתי את זה, בפעם השניה הוא כבר הרגיש שאני צריכה.

הוא נותן לי חלל כ"כ גדול להתקיים בו, פיזית ונפשית.

הוא נותן למים לשטוף ממני את הפחד בזמן שהוא מלטף לי את הגוף ברוך אינסופי.

ומתוך המקום המסוכן שהכרתי, אני פתאום רוצה לסבן אותו בעדינות. מבקשת רשות ומעסה את הסבון לתוך הנקבוביות שלו, נותנת לו ממני בדממה תודה עמוקה וחסרת פשרות על כל מה שהוא מרפא בי. 

אני מגביהה ומכוונת את זרם המים החם אל שנינו, נותנת להם לשטוף מאיתנו את כל הפחד.

איתו יש רק שקט.

שמצצתי לו מליונתלאפים

שהוא קשר אותי קשירה מורכבת ויפהפיה

שהוא זיין אותי אנאלית פעמיים 

שהוא זיין לי את הכוס רק כשהיה נפוח ואדום מרוב הצלפות 

שהוא לקח לי את הנשימה ואת כל החושים

שהוא ליטף אותי ואמר לי כמה אני מדהימה 

שאכלנו פחמימות ופירות ים 

.......

הוא במיטה שלי אחרי מקלחת, מכורבל בשמיכה שפרשתי עליו being the cutest sleeping dom. מסכן, הוא באמת עבד קשה. 

אני יושבת בחוץ*, מעשנת ג'וינט ומחכה לרגע שבו כבר אוכל להעיר אותו במציצה.

*משמע, נעלתי אותו בדירה וטכנית הוא בן הערובה שלי. 

מלגעת בעצמי כ"כ בקלות.

אני זועמת. התסכול והכעס מבעבעים בתוכי ואני לא יודעת איפה לצרוח או למה להרביץ כדי לשחרר את הזעם הזה.

אני כמובן לא זועמת עליו.

אני פשוט לא מבינה לאיפה נעלמה אני של לפני 3 שנים שהייתה אומרת ל"שולטים" רנדומליים שבטח שלא אגע בעצמי עד שיסכימו. אבל בפועל זה שעשע אותי ועשיתי מה שרציתי, כי מי הם שיגידו לי מה לעשות.

הגוף שלי מבעבע ואני נעה בין תסכול שמביא אותי לסף דמעות, אל זעם שגורם לשרירים שלי לבעור ולגרון שלי להתכווץ מרוב רצון לצרוח.

^{איך הגעתי למצב שאני בובה-על-חוט שלו?}

אני פשוט לא מצליחה לקבל את העובדה הפשוטה שאני כ"כ שלו שאני לא אעז לגעת בעצמי, רק בגלל שהוא אמר כמה מילים פשוטות בטלפון.

איך הפכתי להיות כ"כ שלו, שאני מוכנה לזעום ולבכות ולהיות מתוסכלת ועוד שלל רגשות קשים של ילדה קטנה שנאסר עליה לשחק במשחק האהוב עליה, רק כדי לא להפר את מה שנאסר עליי על ידו?

אני מוציאה קולות תסכול זועמים ורוקעת ברגליים, ברור לי שאם הוא היה כאן הוא היה צוחק מהכעס הילדותי שלי.

אבל הוא לא צריך להיות פה כדי לגרום לזה לקרות.

ואני אאלץ להתבשל ברגשות המטופשים והזועמים והילדותיים שלי עד שהוא יהיה פה, ויחליט אם לגאול אותי.