דּוֹהָה

אני קְטֵנָה

לאט לאט אני הופכת יותר ויותר קטנה 

לא קטנה במובן של ליטלית 

הלוואי ויכולתי 

לא

אני קְטֵנָה

לאט לאט נשאר ממני פחות 

האופי לאט נעלם

המראה דוהה

כולי תופסת פחות ופחות מקום בעולם 

אני מתחילה להיראות כמו הדמויות השקופות מהמסע המופלא

עוד מעט אסתובב בעולם כמו רוח רפאים

קיימת אך לא מתקיימת 

אני קְטֵנָה

לא בא לי יותר כלום 

הוא שאב אותי לתוך חור שחור 

אני מסתחררת שם עם המוני טראומות ודמויות עצובות שמבכות על עצמן ואולי בעצם עליי כי הן אני

He took something from me

And it feels like death is the only good option 

ולפעמים זה מרגיש שלא נשאר בי יותר כלום

לא בא לי משחקי שליטה מטופשים 

לא בא לי שיחות אינסופיות 

לא בא לי שיריירו עליי

אני רק רוצה שיהיה שקט

אני רק רוצה שהרעש של התהום יפסיק 

אני רק רוצה לא להיות 

יש לי סשן אחד שאחד מהסימנים בו השאיר עליי צלקת.

סימן אחד בשד השמאלי.

סימן ממש על הגבול עם עטרת הפטמה.

הוא בהיר ומוארך ודק.

כמעט בלתי אפשרי לזהות אותו.

אבל הוא שם.

אני רואה אותו כל הזמן.

אני גם זוכרת את הקיין שהשאיר אותו עליי.

ואני זוכרת את החיה שעשתה לי את זה.

תביני, פיה קטנה. לא רק הגוף שלנו מסתמן.

תביני, פיה קטנה, גם הנפש והמוח מסתמנים.

תבינו, קוראיםות יקריםות, לא רק הגוף יכול להיות מסומן, מדמם ופצוע עד למצב שאי אפשר יותר לזהות אותו.

גם המוח יכול להגיע למצב הזה.

תביני, ילדה מתוקה. תביני שאם הם מכניסים את המלתעות שלהם מספיק עמוק למוח, אם גורמים לך לפקפק מספיק פעמים במה שאת מרגישה וחושבת, תביני שגם זה משאיר את החותם שלו. 

תביני, תביני שהמוח שלך פצוע ומדמם ובלתי ניתן לזיהוי כי התעללו בו כ"כ הרבה שהוא לא זוכר יותר מה ימין ומה שמאל, מה טוב ומה רע, מי היית לפני שהמלתעות חדרו אותו כ"כ עמוק וחוזר חלילה עד אינסוף.

תביני, זה הגיוני שהראש שלך לא מרגיש שלך. 

תביני, זה כמו לא לזהות את עצמך במראה מרוב חבורות, סימנים ופצעים מדממים.

תביני פיה קטנה ותמימה, הסימנים שהם עשו לך בנפש מדממים. הם ישאירו צלקות עמוקות.

את זוכרת כמה את אוהבת קעקועים? את יודעת שרק מעטים המקעקעים שיודעים לעבוד על רקמה צלקתית? הם מעטים. לא הרבה יודעים לעבוד על עור מצולק.

אבל תביני שמש קטנה, את לא כולם. את מיוחדת. את עברת בגיהינום בכל היקומים הקיימים ונשארת בחיים. אנשי חושך ורוע גנבו לך את הראש, את הנפש, את הגוף ונשארת בחיים.

שתדעי לך פיה מנצנצת, שתדעי לך שלמרות שאת בטוחה שאת עדיין בתוך מבוך הערפל המכאיב כ"כ ואת מרגישה שלעולם לא תצליחי למצוא את האור שוב, שתדעי לך שאת נועדת להיות בעצמך שמש.

את נועדת להיות פיית אור שמפזרת את חיוכי הנצנצים שלה לכל עבר עד שלא תישאר פינת חושך וכאב בשום יקום.

אני מצטערת שלא שמרתי עלייך יותר פיית שמש קטנה.

אני מצטערת שנתתי להם להשאיר סימנים בנפש שלך.

או בשמו הרשמי CNC

המונח מתייחס לפרקטיקה בדסמית הכוללת אקטים שמתבצעים "ללא הסכמה" אך כמובן בהסכמה מלאה.

האקט הכי ידוע שנכנס בתחום הזה הוא פנטזיית אונס אך ישנה קשת רחבה של אקטים שמתבצעים בפרקטיקה הזו.

כמובן שהתחום רחב מאוד, אבל בשורה התחתונה - אם יש היכרות מעמיקה שמובילה להסכמה הדדית, כל אקט שמתבצע בניגוד לרצון של הנשלטת נופל תחת cnc. ברגע שניתנת ההסכמה מהצד הנשלט, הצד הדומיננטי יכול "לאלץ" את הנשלטת לעשות דברים שבמצב רגיל היא לא הייתה מוכנה להם.

אז מה ההבדל בין cnc לבדסמ רגיל? הרי בכל מקרה הצד הדומיננטי מחליט. ההבדל הוא שבcnc מילות הביטחון הרגילות עלולות להשתנות או לא להיות קיימות, שהאקט יכול להגיע ללא עדכון הצד השני (כלומר, לעיתים יכול להיות סשן ידוע מראש של cnc ולעיתים זה יכול להגיע משום מקום), שעלולים להיות אלמנטים קיצוניים יותר מסשן רגיל, שהצד השני לא בהכרה/הכרה חלקית וכו'. בייסיקלי מה שזה אומר: "אני רוצה את זה גם כשאני לא רוצה את זה".

אני לא מתיימרת להיות מומחית ואם זה מעניין אתכם אני ממליצה בחום לחקור את הנושא המאוד רגיש הזה לפני שאתם בכלל מתפתים לעסוק בו.

מה שאני כן יודעת זה שcnc יכול להתבצע אך ורק לאחר היכרות ממש מעמיקה. רוב השולטים (השפויים) שהכרתי כמעט ולא נוגעים בתחום הזה בגלל שהוא כ"כ עדין והגבול בין "בהסכמה לא בהסכמה" ל- "לא בהסכמה" עלול להיות דק מאוד ורובם לא רוצים לקחת את הסיכון. מי מהם שכן מתעניין ונמשך לתחום עושה זאת רק אחרי היכרות *מאוד* מעמיקה.

למה זה כזה קריטי? כי אם אין היכרות מעמיקה, אם השולט לא מכיר את הנשלטת, אם הוא לא יודע מה הטריגרים והקשיים שלה, אם הוא לא יודע לקרוא את שפת הגוף שלה ולא מכיר את השפה הלא מילולית שלה, אם הוא לא יודע לזהות אם היא במצב שבו היא תוכל להכיל אקט כזה, אם הוא לא מכיר את כל אלה לעומק - הוא לא יכול לבצע אקט cnc כי הוא עלול לבלבל בין התנגדות ומצוקה שהן חלק מה"משחק" אל מצוקה אמיתית. אם חוצים את הקו אל מצוקה אמיתית, גם אם הייתה מילת ביטחון, הנזק כבר נעשה וזה מסוכן וטראומתי בטירוף. מה שבעצם עלול לקרות זה שהאקט יהפוך לתקיפה אמיתית.

בגלל שהאקט בבסיסו כ"כ אלים וקיצוני, האמון והביטחון של הנשלטת בשולט צריכים להיות גבוהים פי כמה וכמה מקשר בדסמ רגיל. הנשלטת צריכה לדעת שהיא מוגנת גם בפרקטיקה כזו חודרנית, היא צריכה לדעת שהשולט ידע לזהות את המצוקה שלה ושתהיה מסוגלת להגיד מילת ביטחון במידה ויש צורך בכך.

בנוסף, הדרופ הוא כמעט בלתי נמנע בפרקטיקה הזו והאפטרקייר כנראה יהיה שונה מסשן רגיל (תלוי בדינמיקה, אבל שוב אני ממש ממליצה לחקור את הנושא).

בנימה אישית (בתור אחת שנמשכת לתחום ואוהבת את התחושה): אם אתן מעוניינות לעסוק בפרקטיקה הזו, תקראו ותצברו כמה שיותר אינפורמציה, תעסקו בזה רק עם מישהו שאתן מכירות באמת וסומכות עליו, תגדירו גבולות ברורים (למשל: אני סבבה עם זיון כשאני ישנה אבל לא אנאלי) כדי להפחית את הסיכון למצוקה אמיתית ופגיעה, תוודאו שבפעמים הראשונות הפרטנר שלכן מוודא שההתנגדות היא חלק מהמשחק ושאין מצוקה אמיתית, אל תפחדו להשתמש במילת ביטחון, אל תתנו לזה להפוך לאירוע אלים וטראומתי. שימו את עצמכן במקום הראשון תמיד.

**נכתב בלשון נקבה אבל מופנה לשני המינים :)

קטע קצר מתוך מה שכתבתי להם אחרי הסשן היפהפה שהיה לנו בחמישי:

את רוצה להצליף לי בחזה אז אתה הופך אותי על הטוסיק הבוער וקושר לי את הידיים מאחורי הגב בתנוחה בלתי אפשרית שנותנת תחושה כאילו אפשר להתנגד אבל אי אפשר באמת.

אתה נותן לי סטירות כמעט בלי הפסקה, אני עוצמת עיניים חזק, מתמסרת ומשחררת כדי לא לפחד מהטריגר.

ואז ההצלפות בחזה מגיעות והנה טריגר שני, והכל בסדר כי זה כואב ונעים ואני בטוחה.

אני קשורה, אתה תופס אותי מהצוואר ואת מצליפה. חוסר אונים מוחלט אבל אני מוגנת לחלוטין. קסם.

והרגע שבו הוספת חניקות לכל זה.

הצילו.

לא ידעתי מה לעשות עם זה.

חלק מהטראומה שלי הוא לא להיאבק, לא להתנגד, פשוט לתת לדברים לקרות.

ואז אתה לוחש לי "תיאבקי".

המוח שלי מתעורר ואני נותנת לאינסטינקטים הטבעיים של כל בנאדם להיכנס לפעולה ומנסה להשיג אוויר.

אני מרגישה את עצמי מתחילה לטפטף מהמאבק.

אתה משחרר ואז חוסם לי את האוויר שוב.

ושוב.

ושוב.

ושוב.

לוקחת שאיפה חדה והיד שלך שוב על האף והפה שלי, לא מאפשרת לשום חלקיק אוויר להיכנס.

אני נמסה מרוב עונג.

הכאב מההצלפות שלה על החזה שלי מתעצם ואני מרחפת בתוך המאבק עם הכאב והאוויר.

הזמנים שבהם אתה לוקח לי את האוויר מתארכים ואני מתחבטת בין להיכנע ולתת לראש שלי להיכנע או להיאבק ולנסות לקבל חמצן.

מצאתי את עצמי אפילו פוקחת עיניים ומישירה אליך מבט בזמן שאתה מחייך בזדוניות ועונג על האוויר שאתה שולט בו. על השליטה המוחלטת בי.

אני מרגישה את ההצלפות של לי מתחזקות ואתה אוסף את הגרון שלי עם המרפק שלך ועם יד על אזור הנשימה ככה שהמצוקה גדלה והחרמנות עולה ואני מרחפת.

אחרי שאני כבר מכווצת מחוסר אוויר וכאב אתה משחרר לי את הקשירה והכתף שלי כואבת מהמאבק והניסיון להשתחרר.

אתה מייד מושך אותי לחיבוק בזמן שאני מסדירה נשימה.

סוף העולם פה וכל מה שבא לי זה להיות מזויינת עד obliviousness 

העולם הזה נוטף שיפוטיות, לאן שלא תלכי תקבלי מבטים חודרים והערות חודרניות.

את חשופה מידי? תתלבשי

את לבושה מידי? תתפשטי

את מנומסת מידי? נשים מנומסות לא עושות היסטוריה 

את חצופה? תרגעי, זה לא נשי

אבל בעולם הבדסמ זה כמה רמות מעל. למה? אולי בגלל הציפיה לעמוד בקווים מנחים ספציפיים כי גם ככה אנחנו חורגים מהנורמה, אולי דווקא בגלל שהעולם הזה חורג מהנורמה אנחנו מרשים לעצמנו לשפוט את אלה שממש חורגים מהנורמה שלנו, או שאולי יש לנו סטנדרטים כפולים שגורמים לנו לראות הכל בצורה מעוותת. כך או כך, השיפוטיות קיימת ובשפע.

סשנים בתשלום? לא סשן אמיתי 

שולטת שמקבלת מלא מתנות מהנשלט? סבבה לגמרי 

לסרסר במישהי במסגרת קשר שליטה? מגניב ברמות 

לסרסר בעצמך כדי לקבל מנוי? לא מגניב בכלל

לפרסם את האונילפנס שלך? לגיטימי לגמרי  

לנצל מישהו בשביל לקבל טובות הנאה? הו לא!

להפיל מישהי במניפולציות? אחריות שלה 

להנות ממכות וכאב? מהמםםםםם

להנות מזה שמחליפים לך טיטול? לך לטיפול אתה מוזר

אני חושבת שכבר שנים אני לא שופטת, לא כי אני טובה במיוחד או כי אני איזה יצור נעלה, אני פשוט לא כ"כ רואה את הטעם. אני נהנית מזה שמתעללים בי ומרביצים לי, אז מי אני שאשפוט?

אני יכולה לא להסכים עם מעשים מסויימים, אני יכולה לכעוס על יחס מסויים, אני יכולה גם לא להבין למה לפעול בצורה מסויימת. אבל מי אני שאשפוט?

אתה אוהב ללקק כפות רגליים מטונפות? Good for you 

את אוהבת לדרוך על ביצים עם עקבי סטילטו? You go girl 

את אוהבת להיות שטיח רצפה? איזה כיף!

אתה אוהב להשתמש בו בתור אסלה? נפלא 

את מזדהה בתור חור ביוב? מהמם

אתה אוהב לאכול קקי? בתיאבון 

אני לא מתחברת להרבה מאוד אקטים והתנהגויות, אבל לא שופטת.

ולכן אני באמת לא מבינה, מי לעזאזל אתםן שתשפטו?

הן חשובות, הן מעצבות את מי שאנחנו ומלמדות אותנו מה נכון.

החוויה המינית הראשונה שלי עיצבה אותי כזונה, מוצצת, בולעת שפיך וכו.

ובמשך הרבה מאוד זמן ככה מיתגתי את עצמי.

את עושה אנאלי? ברורררררר אני אקסטרימית רצח!

את עושה שלישיות? בטח אני הכי מנוסה בעולם! 

את מוצצת? חולה על זה ומעולה בזה בטירוף!

עם הזמן הרגשתי שמשהו לא נכון קורה, לא נהניתי למצוץ כמו שהראש שלי אמר.

אנאלי היה לא נעים בכל קנה מידה אפשרי וכך גם כל תגית ששמו עליי התבררה כלא ממש מדוייקת או נכונה.

השקר הגדול הוא שאני זונה מעצם היותי, שאני אוהבת למצוץ כי אני חייבת לאהוב את זה וכן הלאה.

פתאום היום אני מבינה מה זה לרצות למצוץ למישהו כי אני באמת רוצה. וגם אם אני לא הכי במצברוח, להנות מהמציצה כי אתה נהנה ממנה, כי אני עושה לך נעים.

פתאום אני מבינה כמה הסכמה היא סקסית, כמה תחושת הביטחון חשובה.

פתאום אני מבינה מהי התמסרות אמיתית.

לא השקר הזה של "כן אעשה הכל עבורך כי אני שלך". לא.

אלא התמסרות מתוך מקום עמוק של היכרות וביטחון.

אני רוצה למצוץ לך כי אני רוצה שיהיה לך נעים.

אני רוצה שתשתמש בי כי אני רוצה לענג אותך.

אני רוצה אנאלי כי אני לא מפחדת ממך, כי ביקשת ואני באמת שמחה לענות לבקשה.

"נשלטת צריכה לבטל את עצמה עבור האדון". האומנם?

אני מרגישה שמתוך בחירה מודעת אני מוותרת על גבולות או מותחת אותם כדי שיהיה חופש לעשות מה שתרצה.

לא ביטול עצמי - התמסרות.

במשך שנים לא הסכמתי לעצמי לבקש כלום בפן המיני או הבדסמי.

יכולתי להגיד באופן כללי שאני זקוקה למכות או לזיון, אבל אף פעם לא לבקש.

יכולתי להעביר סשנים שלמים כשאני סובלת מרוב הקיצוניות או מפגש מיני שלם שבו קורים דברים שאני לא נהנית מהם, אבל חלילה שאבקש לעצור או לשנות משהו.

ואז מצאתי את עצמי מבקשת שתצליף בי עם חגורה, אבל רק בהודעות אז זה לא נחשב.

ואז אמרת לי להתחנן למצוץ, ופתאום אני מוצאת את עצמי יוצרת קשר עין ומבקשת (אני אלמד להתחנן מתישהו).

ואז מצאתי את עצמי בשיא הסשן שואלת "אתה יכול בבקשה לחנוק אותי?" והעולם לא קרס. ביקשתי ונעניתי בחניקה הכי מתוקה שחוויתי בחיי, חייכתי בתוך הראש שלי מעונג כשאני על סף עילפון.

והאמת היא? שגם אם הייתי נענית לשלילה זה לא היה סוף העולם.

כי פתאום ההבנה שאני לא מתנהלת מתוך פחד מובילה אותי להתמסרות אמיתית וטהורה יותר.

היא מובילה אותי לרצות לשבור גבולות ולא להרים חדשים, לרצות לנסות אקטים קיצוניים יותר (גם אם הם לא נשמעים לי מאוד מושכים) מתוך ההבנה שאני לא בסכנה.

זה גילוי מטורף מבחינתי, להתמסר מתוך רצון ולא מתוך פחד.

שלפעמים הייתי רוצה להיות יפה כמוך 

הייתי רוצה גוף רך ומעוצב כמו שלך

כן, זה עלייך

זה כאב שלא הכרתי 

ועוד לחוות אותו כשאני קשורה מכל הכיוונים

פחד אלוהים