דוֹהָה

עם עצמך כל הזמן

והנה התחושה הזו שמזעזעת לי את כל ההוויה, חונקת את כולי ומציפה מצוקה בלתי אפשרית מטביעה אותי.

מגיע לך מטומטמת, עשית משהו מטומטם בתמימות מפגרת והרסת את זה במו ידייך.

באמת שלא מגיעה לי כל הרכות שקיבלתי, מטומטמות כמוני צריך לדאוג שיישארו כל הזמן על קצות האצבעות מרוב פחד כדי שלא לתת לטמטום המפגר שלהן לצוף. 

מגיע לך להרגיש חוסר אונים ומצוקה ופחד תהומי, זו אשמתך. 

לכי להתבודד ולטבוע בנהר החרדה שמונע ממך לנשום, לכי תהיי פתאטית ומסכנה, לכי.

את תמיד הורסת הכל.

לכתוב פוסט ארוך ומפורט ומושקע שיוכיח כמה מה שהיה פה במוצ"ש הוא מדהים ומשמעותי וכ"כ לא מובן מאליו עבורי, ואיזה תהליך מטורף עברתי כדי להגיע לכאן.

אבל איכשהו נפלתי למחילת הארנב שהיא הארכיון שלי, ובמקום למצוא פוסטים שיציגו כמה המצב היה רע ואיך הקשר הנוכחי מופלא ומרפא, נתקלתי בדברים מאז שלא זכרתי ונזכרתי כמה המצב באמת היה רע.

אז אני מייד כותבת לו שאני חושבת שאני בדרופ, למרות שאני מרגישה מטופשת כי הכל בסשן הזה היה מדהים ואיך אני יכולה להיות מבולבלת עצובה.

והוא, ברכות אינסופית וסבלנות אין קץ, מפרק את התחושות יחד איתי ומסביר לי כמה הגיוני הדרופ הזה אחרי כל מה שעשינו. 

הוא מבין שרציתי להוכיח לעצמי ולעוד א.נשים שאפשר אחרת, שריפוי הוא אפשרי, שיכול להיות סוף טוב. והוא גם מכיל איתי את העובדה שזה היה מוקדם מידי ללכת למקום ההוא ולעשות השוואות. 

הוא לא שופט, הוא לא כועס, הוא לא מוכיח אותי. הוא רק נמצא שם ונותן לדמעות שלי להתגלגל, מקרקע אותי להווה ושואל אותי על מה יש סביבי, מסביר לי שאנחנו בכאן ועכשיו ולא בדברים הרעים שהיו אז. 

והוא מסביר, שבהווה הזה כל תחושה שאני מרגישה היא הגיונית. 

והנה, בנוכחות המובנת מאליה שלו בעיניו, הוא מרפא בי עוד חלק.

ואולי כבר כאן יש איזו הוכחה קטנה לתהליך הזה שאני עוברת, כי הוא לימד אותי איך משתפים ומקבלים עזרה, ובסוף הצלחתי לעשות את זה בעצמי.

🦋   

שלי פצועות ואני נאנחת בעונג וכאב בכל פעם שאני נושכת אותן במחשבה על מה שהיה אתמול 

מחלים בי כ"כ הרבה פצעים שלא הוא גרם

And I am so grateful 

זוכריםות שהוא כתב לי את זה אחרי שהייתי בראטית חוצפנית?

להצטלם ככה, תחת למעלה ופנים צמודות למזרן.

תזכורת למאחרים: התבלבלת

אז הוא פרסם בסוף את התמונה ועכשיו אני שלולית מהמילים שלו.

.

.

.

אני מוכנה, עבורך ועבור מי שתחליט.

לפעמים הבראטית יוצאת ממני ממש, לרוב זה קורה פנים אל פנים כי בכתב אני לא רואה את התגובה וזה מכניס אותי ללחץ.

היום, לא ברור למה, נדלק לי החשק.

אז על הודעה תמימה כתבתי לו שאני מחליטה, הוא שאל אם אני בטוחה ועניתי בחוצפה שכן.

לפעמים הוא מגיב במתינות ואני יודעת שאח"כ זה יתנקם בי פנים אל פנים.

אבל היום הוא הגיב במקום.

"לא לא, לא ככה.

תמונת עירום, face down ass up.

חצי שעה גג זה אצלי.

מובן?"

אני בטוחה שהוא צוחק וכותבת לו שהוא לא רציני.

"שאלתי אם זה מובן".

עניתי שכן והוא נותן מילת עידוד ואומר לי לצאת לדרך.

למי יש כוח עכשיו להתפשט ולהצטלם ואיזה מביך זה אוף.

צילמתי כמה תמונות שבהן השתדלתי להעמיק את הגב כמה שיכולתי ולתת לטוסיק להתרומם באוויר כשהידיים מתוחות לפנים מעבר לראש שמעוך בתוך המזרן. תמונה שאני יודעת שהוא יאהב.

דפדפתי בין התמונות, בחרתי את האחת ששנאתי הכי פחות ושלחתי לו בחוסר רצון.

הוא מגיב בצורה שגורמת לי להרגיש קצת פחות מובכת ואפילו מוציא ממני חיוך קטן. 

אבל בסוף ההודעות המרימות והיפות אני מקבלת עוד הודעה;

"את לא גומרת היום".

מההההה???????? אני מגיבה בשוק טוטאלי ומוסיפה מגוון אימוג'ים עצובים ובוכים ועונה שבדיוק תכננתי לאונן ולגמור והוא לא יכול לעשות לי את זה.

"את רוצה שאוכיח לך כמה אני יכול לעשות?"

אני מייד עונה שלא אבל ממשיכה לנסות להיאבק בגזירה עם כמויות של הודעות והמוני אימוג'ים. 

הוא מתייחס להתמוטטות הילדותית שלי ברוגע מוחלט.

"תערכי לי את התמונה כך שאוכל לפרסם אותה, תטשטשי קעקועים ורקע ותשלחי לי."

הפעם אני כבר כמעט ולא נאבקת ונכנעת אחרי הודעה נואשת אחת.

כשאני שולחת את התמונה הערוכה הוא מחמיא לי ושואל;

"את יודעת מה אני הולך לעשות עם זה?"

אני מייד מנחשת שהוא הולך להעלות את התמונה לכלוב בתוספת האיסור גמירה שלי שיתנוסס בפניי כל מי שיבקש לדעת.

אבל לא.

אז אני שואלת מה כן.

והוא כמובן לא מספר לי.

אני מתחננת והוא עונה שהוא לא יכול לספר לי.

ברור שהוא יכול! הוא פשוט רוצה לחרפן לי את המוח כמו שהוא יודע שיקרה.

הוא רק שואל אם אני בוטחת בו ואני עונה שכן, תמיד.

אני מנסה שוב לבדוק על האיסור לגמור ושואלת אם עכשיו מותר לי (כי מבחינתי שילמתי את חובי עם התמונה).

הוא עונה שלא ואני שוב מתפרקת בילדותיות ועונה שאני לא אצליח, הוא כמובן גם הפעם לא מתרגש ועונה שאני אצליח.

אני שואלת למה אסור והוא עונה בפשטות וקלילות;

"כי התבלבלת, ואני עוזר לך"

אני נרטבת והתסכול שלי רק עולה.

מתוך הקושי החלטתי לכתוב פה על הפעם הקודמת שהוא מנע ממני גמירה (להלן הפוסט הקודם) ועל סף התסכול הגבוה שהגעתי אליו.

אחרי כמה דקות אני מקבלת ממנו הודעה;

"את יכולה לגמור רק כי ממש אהבתי את הפוסט, גמירה אחת ותעדכני אותי כשגמרת".

אני קופצת מהתרגשות (סוף סוף יוצא לי משהו מהכתיבה האינסופית הזו!) ואחרי שאני מבררת שהוא רציני ולא משחק לי במוח שוב, אני ממהרת להתחיל. 

אני מעדכנת אותו בגמירה ומודה לו כמה פעמים. כבר אין תסכול ואני נינוחה ורגועה.

ואז הוא שואל אותי אם אני רוצה שהוא יפרסם את התמונה.

אני קופאת ואומרת לו להחליט.

"לא, את מחליטה עכשיו."

ואני שונאת את זה כ"כ.

להודות שאני רוצה יהיה משפיל מבחינתי כי צילמתי את התמונה הזו בחוסר רצון כתגובה לבראטיות שלי.

אני כותבת לו שאני רוצה.

"אני יודע".

ואני שונאת גם את זה.

ברור שהוא יודע, מה חשבתי לעצמי בכלל.

משם דברים התדרדרו כי פירשתי הודעה שלו לא נכון והתחלתי לאכול סרטים של חוסר ביטחון בעצמי ובמקום שלי ונכנסתי ללופ רע.

הוא הסביר לי וניסה להרגיע אותי אבל אני כבר בלופ המזדיין הזה שכנראה יאכל אותי עכשיו במשך כמה ימים.

.......

אני לא יודעת אם הוא יפרסם את התמונה, אבל אני כן יודעת שהוא כל הזמן עוזר לי כשאני מתבלבלת.

שלא בטעות אשכח מה המקום שלי, תחתיו.

לפני כמה חודשים הייתה פעם שהוא אסר עליי לגמור במשך 24 שעות.

עכשיו, אני יודעת מה אתם חושבים. "כולה 24 שעות, מה היא מתבכיינת?"

אבל זה לא באמת זה שאסור לי לגמור ליום. מה זה יום? אני יכולה גם לא לגמור שבועות. לא, זו העובדה שבכזו קלות הוא לקח לי את היכולת. שכ"כ בקלילות הוא הפך אותי לנואשת ומתוסכלת.

את רמות התסכול שחוויתי ביממה הזו, קשה לתאר.

אנחנו בקשר הזה כבר שנתיים וחצי ואיכשהו הפעם הייתה נוראית מכל.

ממש כעסתי עליו, פיזית כעסתי עליו.

אני לא יכולה לכעוס עליו, זה רגש שלא היה לי אף פעם כלפיו ולא תכננתי שאי פעם יהיה.

אבל ב24 שעות האלו, התפתח בי כזה תסכול שהכעס התחיל לבעבע בלי שום שליטה.

כשבסופו של דבר הצלחתי לפלוט שאני קצת כועסת עליו, הוא נשאר רגוע לחלוטין וענה "זה הגיוני שאת כועסת עליי".

הייתי מופתעת כששאלתי "באמת?"

והוא עונה לי בשלווה "כמובן. מנעתי ממך משהו, שללתי ממך כ"כ בקלות את היכולת לגמור. את יודעת שאת יכולה לגמור, אבל את לא תעשי את זה כי אסרתי עלייך. הכעס שלך מגיע כי את לא מצליחה להכיל את הקלות שבה זה קרה, הקלות שבה את נכנעת לי גם כשאת כ"כ מתוסכלת".

אני שוכבת במיטה ומנסה לעבד את המילים שלו, אני מתוסכלת כ"כ כי הוא פאקינג צודק וכי אני רוצה לגמור ואסור לי וזה לא הוגן. בחלק מהשעות ממש רקעתי ברגליים כמו ילדה קטנה, מזל שהוא לא ראה.

אני מבינה היום את הכעס הזה, ואני מתוסכלת ממנו. באיזו זכות אני כועסת על דבר שאני בחרתי? הרי אני נתתי לו את השליטה, אז למה אני לא מתמודדת עם זה בבגרות?

אבל הוא צדק. זו לא רק מסירת השליטה, זו התמודדות עם האמת המוחלטת שאני לא רוצה להפר אותה. אני רוצה להיות תחתיו ולקבל כל דבר שהוא ייתן, גם אם הוא לא נעים או לעיתים מכאיב. הוא עושה לי מה שהוא רוצה, ואני כמו כלבלב מרוצה עם לשון בחוץ מחכה לפקודה הבאה.

........

בסיום היממה הוא נתן לי הוראות לאיך לגמור, ואני מאושרת הולכת לאונן עם פורנו נחמד ובטוחה שאתפוצץ בגמירה מופלאה.

אבל זה לא קרה. 

בכל פעם שהתקרבתי לגמירה היא נהרסה, שוב ושוב ושוב.

הגוף כבר רועד והכוס פועם ורגיש ואני מתפתלת במיטה ולא מצליחה.

הוא שואל אותי איך היה ואני עונה שלא כ"כ טוב.

"אני יודע", הוא עונה בשלווה. "גמירה שמגיעה אחרי תסכול ומניעה, היא אף פעם לא טובה".

הפעם ההיא ששכבתי על הספה בין הרגליים שלו, הראש שלי נח על הבטן שלו והוא מלטף אותי.

זה התחיל כליטוף תמים, היד שלו מטיילת על הזרועות שלי ועל הפנים, אני מובכת קלות כי זה הגיע ללא קשר לסשן ואינטימיות פשוטה מאוד מורכבת לי.

אבל אני באמת מרגישה בטוחה איתו, אז אני משחררת.

אחרי כמה דקות ממש ארוכות אני מרגישה את הידיים שלו מטיילות לכיוון החזה שלי, נוגעות לא נוגעות בשדיים.

אני בטוחה שזהו זה, עכשיו הוא ידפוק לי איזו צביטה משתקת בפטמה ויוריד אותי למצוץ לו.

אבל לא, הוא המשיך ברפרוף עדין וליטופים בכל פלג הגוף העליון.

לאט לאט הוא מתחיל להתמקד בשדיים ובפטמות, אבל עדיין בליטופים וחפינות עדינים ורכים.

אני נאבקת במוח שלי לא לבקש שיהיה אגרסיבי, מתמסרת אליו.

הוא ממשיך בחפינות עדינות ולאט לאט מתחיל למולל את הפטמות שלי בין האצבעות שלו, ברכות.

פתאום אני מרגישה זרמים מהכוס שלי ולא מבינה מה קורה, אף פעם לא ממש נהניתי ממשחק בשדיים ובפטמות שלי. זה תמיד משהו שהיה קורה והייתי מסתדרת איתו.

אבל לא יכולתי להכחיש את מה שהרגשתי בגוף ולאט לאט התחלתי להתפתל בלי לשים לב.

הוא ממשיך בצביטות עדינות של הפטמות בשילוב עם ליטופים לאורך כולי, אני כבר ממש מתפתלת תחתיו.

הוא מתענג על זה וממשיך עד שאני כבר זזה בלי שליטה ונאנחת בעונג שלא הכרתי.

........

אח"כ הוא כבר עשה בי שמות, אבל החוויה הרכה הזו, של הליטופים האינסופיים, חפינות וצביטות לאורך משך זמן משמעותי, לא יוצאת לי מהראש.

תודה ♡

והכוס שלי נרטב בהתאם