לכתוב פוסט ארוך ומפורט ומושקע שיוכיח כמה מה שהיה פה במוצ"ש הוא מדהים ומשמעותי וכ"כ לא מובן מאליו עבורי, ואיזה תהליך מטורף עברתי כדי להגיע לכאן.
אבל איכשהו נפלתי למחילת הארנב שהיא הארכיון שלי, ובמקום למצוא פוסטים שיציגו כמה המצב היה רע ואיך הקשר הנוכחי מופלא ומרפא, נתקלתי בדברים מאז שלא זכרתי ונזכרתי כמה המצב באמת היה רע.
אז אני מייד כותבת לו שאני חושבת שאני בדרופ, למרות שאני מרגישה מטופשת כי הכל בסשן הזה היה מדהים ואיך אני יכולה להיות מבולבלת עצובה.
והוא, ברכות אינסופית וסבלנות אין קץ, מפרק את התחושות יחד איתי ומסביר לי כמה הגיוני הדרופ הזה אחרי כל מה שעשינו.
הוא מבין שרציתי להוכיח לעצמי ולעוד א.נשים שאפשר אחרת, שריפוי הוא אפשרי, שיכול להיות סוף טוב. והוא גם מכיל איתי את העובדה שזה היה מוקדם מידי ללכת למקום ההוא ולעשות השוואות.
הוא לא שופט, הוא לא כועס, הוא לא מוכיח אותי. הוא רק נמצא שם ונותן לדמעות שלי להתגלגל, מקרקע אותי להווה ושואל אותי על מה יש סביבי, מסביר לי שאנחנו בכאן ועכשיו ולא בדברים הרעים שהיו אז.
והוא מסביר, שבהווה הזה כל תחושה שאני מרגישה היא הגיונית.
והנה, בנוכחות המובנת מאליה שלו בעיניו, הוא מרפא בי עוד חלק.
ואולי כבר כאן יש איזו הוכחה קטנה לתהליך הזה שאני עוברת, כי הוא לימד אותי איך משתפים ומקבלים עזרה, ובסוף הצלחתי לעשות את זה בעצמי.
🦋