לא פעם התלוננתי כאן על מר גורלי ועל אכזריותו של הטבע, שלא חנן אותי בצמד סמלי הנשיות
פעם בכמה זמן (שבוע שבועיים חודש חודשיים), אני נופלת בוכייה מול המראה ושונאת כל דבר בי. בעיקר את זה.
ואז במקום לבחור לבוש ולצאת, אני מודיעה שאני נשארת בבית, יושבת, ומבזבזת שעות, בלעשות כלום. בוהה בנקודה כלשהי, או בסידרה שלא דורשת ממני כלום.
כך גם בשבת האחרונה.
ניתוח? יש כל כך הרבה טענות נגד. פחד, הרדמה, חיתוך בבשר, כאבים, סיכונים, שינוי, ואיך לא- "למה לא להיות שלמה עם עצמך כפי שאת"
אז חשבתי לי, בפעם המי יודע כמה שאני לא רוצה להתמודד עם ההחלטה לנתח, לנסות למצוא חנות חזיות שבה לא אקבל תגובות בנוסח:
"בלי ריפוד? לא, ממש לא"
"יש לנערות"
"הכי קטן שלנו זה..."
ואי נעימות לשאול בשקט בשקט כדי שאף אחד אחר לא ישמע....
אולי זה יקל על המצב ויהיה לי פחות רע איתי?
אז חיפשתי. 3 שעות מהשבת הנוראה בוזבזו באינטרנט בחיפושים אחר חנויות. יש. כמה. לא בארץ.
אלו שבארץ כנראה לא מקוונות... ואלו שכן, ממלאות חזיות בשדות כותנה שלמים, כי אם אין לך דדיים, את בטוח רוצה לעשות כאילו יש לך.
חשבתי למחות. אבל זה לא משהו שאני יכולה להפיץ בספרצוף. העמותה למען מאותגרות החזה...
לפני 13 שנים. 13 ביוני 2011 בשעה 15:18