זה לא ממש עובר..אני עדיין מדוכדכת, עדיין יכולה לבכות מהכל, עדיין בלחץ
ואמא..כאילו לא מבינה איך אני, לא אמרתי לה כלום על המצב הזה. אבל נראה לי מובן שאם אני פתאום מדברת עוד פחות מהרגיל , עם קול שקט מתמיד, ועם פרצוף ברצפה, וכל מה שיש לי על הראש. אז איך היא לא מבינה? למה היא מתעקשת למרר עוד?
הכל חוזר אלי. הימים ללא מילים, מצב קטטוני מתמשך, חצי שם חצי במקום לא ברור. לא שומעת, המבט ממשיך הרבה מעבר למי שמולי.
אין לי כח, הסברת לו. ללימודים, לסטאז', ללקום בבוקר, לכלום.
והוא הכי מקסים בעולם. הוא לא מכיר אותי ככה. קצת מפחד עלי, ואומר שהוא איתי. וזה כל מה שצריך. זה והחיבוקים שהוא נותן.
וכאילו זה לא מספיק, לפני מחזור. ככה שבשבוע האחרון, כל הרגש הזה מועצם. הכל הרבה יותר נורא, הרבה יותר מדכא, יותר מעצבן ויותר מייאש. ואני מרגישה כמו בלון ואוכלת פי 2. אפילו שוקולד אכלתי.
אתמול למרות העייפות שלי והעובדה שהוא קם היום ב 6 בבוקר, יצאנו לשתות. רק שנינו. הוא כזה יפה, המגע שלו כזה משלים. גורם לי לרצות להצמד אליו כל כך עד שאעלם בתוכו.
הוא צבט את הירך בדרך חזה, ואמר שרואים שהאלכוהול השפיע. בחצי חיוך מאוכזב הזכרתי שככה הייתי פעם... לקח המון זמן עד שכאב לי. נהייתי רגישה ומפונקת פתאום. הוא הגיב שירדתי לזנות. משם זה גלש לעובדה שפעם הבאה שמזדיינים הוא משאיר לי כסף.
הגענו הביתה, הוא הביא מים. אני כבר הייתי מעוכה בתוך הכרית. העדפתי לא להתלבש. פתאום הרגשתי קרח...הוא טייל עלי, מוציא עיוותים קטנים ומציין את העובדה שידעתי ורציתי לשמוע שוב- כמה שהוא נהנה ראות את התגובות האלו.
הוא השאיר את הקרח בחוטיני, צמוד לחור ה"לא נכון" והמשיך ללוש ולתפוס ולנשק.
כאב לי. רציתי ולא רציתי. אבל הוא התעקש, היה עדין, וקרא אותי נכון.
לקח לי זמן להתעשת אחר כך, שוב שם ולא שם. הוא דיבר איתי, ולא ראיתי אותו. עם היד שהייתה ביד שלו הגבתי, בהזזת אצבע, שידע שאני עוד כאן. רעדתי כל כך... ולא נתתי לעצמי לוותר, רציתי את זה,הזכרתי לעצמי, קיבלתי את ההנמכה הזאתי, כשהוא שם איתי.
אני רוצה להיות למטה, לאבד אותי בזכותו, אבל מפחדת לשנוא אותו על זה שהוא מביא אותי לשם. ולא רוצה שאף אחד אחד יעשה את זה, רק הוא.
מצב אבסורדי משהו...
מקווה שהוא יודע. מחיבוק, ממבט, כמה הוא חשוב לי. איך שאני מרגישה. כי אין לי מילים מתאימות.
לפני 16 שנים. 6 בספטמבר 2008 בשעה 10:26