קצת התמוטטתי. שוב. יום שלם שאכלתי מלא, עד הערב כבר נהיה לי יותר ויותר רע.
הרגשתי שאני מאבדת שליטה, שאם כבר הרסתי אז למה לא עוד קצת וזה מתגלגל ומתגלגל כמו כדור שלג מלא בבוץ.
נרדמתי פחות מחצי שעה לפני שהגבוה הגיע. לא אמרתי לו כי חשבתי שזה לא רציני, שיעבור, וזה מתיש מידי בשבילו. אבל כשהתעוררתי רק הרגשתי רע יותר. העיניים מרצדות, המבט לא ממוקד, אמרתי שבסדר ופשוט קמתי משינה והתחמקתי, בחושך, כשלא ראה, ברחו לי הדמעות. הצלחתי להסתיר יפה, המון זמן. אבל הוא יודע. הוא מכיר כל כך. הנשימות והרעד כנראה הסגירו.
אני חייבת להבין למה אני עושה את זה. מה גורם לאיבוד שליטה הזה. אולי אני מפחדת לעשות טעויות, אז הכל חייב ללכת לפי ספר, בהצטיינות, אם לא, אז שאף אחד לא ידע. אז אני אוכלת לבד, מהר, בלי שיראו אותי כי חס וחלילה יגידו משהו. ודבר נוסף, זה עד הסוף. אם כבר מפסיקה ללמוד, אז לגמרי, אם מזלזלת, אז לגמרי, אם אוכלת- אז המון והכי משמין שיש.
ומה אם זה לא יגמר אף פעם? שאלתי אותו.
אני מפחדת. לא סובלת אותי ככה, מתישהו הגוף משתנה, ואיך אסבול אותי עם עוד כמה קילו? ומבוגרת? אז תמיד יהיו מצבי רוח כאלו? אף פעם לא אקבל את עצמי? ואז, איך הוא יוכל להתמודד עם זה? למה לו.
אז אני איתך. הוא ענה לי.
בבוקר יכולתי ללבוש רק שחור ורחב. הלכתי לעבודה ליום ארוך ומייגע שנראה אפילו ארוך יותר לאור העבודה שלקח לי יותר משעה וליטר דמעות עד שנרדמתי. הוא בא אלי שוב אחרי שחזרתי מהבבודה, נשכב איתי במיטה, מנסה להרדים אותי עם הידיים המפנקות שלו, כדי שאשלים מעט שינה אבל קשה לי לישון ביום. וגם העובדה שהוא צמוד אלי בבוקסר לא עזרה לי. וגם לא לו...
נרדמתי לקצת מידי אחרי שהוא סיפר לי שבמהלך היום עשה ביד, לא זוכרת מה שאלתי שהוביל לזה, אבל כמובן שאחרי שאמר שאלתי על מה חשב. כבר כמה פעמים שאלתי, אבל הוא אומר שלא זוכר. הפעם הוא זכר, ואמר שדמיין מה שעשה מידי פעם, שגרר אותי מהמיטה לאורך החדר אחרי שהתיש אותי והייתי מוכנה להכל, העמיד אותי על הברכיים מול המראה כדי שאראה את עצמי נחנקת כשהוא תופס אותי מהגרון או מגלגלת עיניים כשמושך מהשיער, ובסוף, כשאראה אותו גומר עלי.
אתה אוהב לראות אותי ככה?
לפני שהלך לעבודה ואני למישהי בקשר ללימודים, אמר שיש שלושה דברים.
היום תשני מוקדם
מחר לא תלבשי שחור
תעשי היום ביד ותחשבי עלי
אז אני הולכת לחשוב
לפני 15 שנים. 4 בנובמבר 2008 בשעה 19:58
