לפני 15 שנים. 30 בדצמבר 2008 בשעה 13:53
לפעמים פשוט קוראים ל"זה" לבוא. אין מה שמטריד, לא על פני השטח וכנראה גם לא מתחתם.
אבל כש"זה" בא, זה בעצמו מזמין את הדברים המטרידים, כאילו משעמם לו, כאילו לשמור על אחיזתו, על נשימותיו לפני שאגרש אותו.
וכרגע הוא משפר את אחיזתו. כרגע אני מרגישה שאיפות ונשיפות בבטן, בראש, ואלו נשלחות לכל הנימים בגוף.
והגוף נחלש. קודם נחלשים שרירי הפנים. החיוך נעלם, העיניים מתקבעות עם מבט סתום אחד שמסתכל דרך הכל ורואה כלום. אחר כך כל השאר. המילים היחידות לתאור ההרגשה הן אין כח. כאילו ש"זה" מתעל את כל האנרגיות לחיפושים ומחשבות על כל מה שיכול להיות לא טוב ולשמש לו כחומר בערה.
וזה ככה. סתם. בא. ואולי כבר מרחוק, כשראיתי את "זה" מתקרב, קראתי לו. יכולתי להפנות מבט, אבל רציתי. לפעמים רוצים.
