היאוש נעשה יותר נוח
תמיד מוצאים מילים שמישהו אחר כבר כתב, ומתאימות בדיוק למצב שלנו (אצלי זה כמעט תמיד דפש מוד)
המשפט הזה, מתאים לי יותר מידי שנים, יותר מידי ימים.
קמתי, היום אני לא עובדת, ורק ב16:00 יש לי קורס, אז היה לי המון זמן פנוי
אבל כמובן שפשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא רוצה ללמוד, לא רוצה לקרוא, לא רוצה לאפות שום דבר ואפילו לתפור אין לי חשק...
עברתי בין ארגזי הבדים לשולחן לפחות 6 פעמים...
את הקופסאות קניתי ביום שישי, כשקמנו בבוקר והייתי קצת בהלם שזה יום שישי ראשון שאני לא עובדת כבר הרבה זמן ואני לא בטוחה מה עושים אנשים שיש להם זמן פנוי בשישי בבוקר... אז כמובן שהלכנו להום-סנטר.
ועכשיו גם לקורס לא בא לי ללכת...
----------------------------------------------
אתמול, הייתה לי משמרת במקום העבודה הקודם. לא הייתי שם בערך 4 חודשים. לפני המשמרת אבא שלי החליט להרוס לי את מעט במצברוח ששרד את השבוע הלא נעים הזה ושאל למה אני עובדת שם ולא מחפשת משהו בתחום שלי. הרי למדתי, ואם אני מתכוונת להמשיך בזה, אז עדיף בתחום ולא שוב עבודת סטונדטים...
אבל לצערי, אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות. לא יודעת לאן להמשיך. בסוף אשאר בתחום, אסבול ואבכה כל הזמן, אתרגל מתישהו אבל אמשיך להתלונן, ואף פעם לא אדע מה היה הכי נכון בשבילי.
אבל מה עוד אני יכולה לעשות? אם לא זה, מה כן? אין לי כיוון אחר. אני לא יודעת מה אני רוצה, לא יודעת מה יעשה לי טוב.
הדרך הנכונה אולי תהיה להשלים עם מה שלמדתי, לעשות את המקסימום במקצוע הזה, ולקוות שעם הזמן יהיה קל יותר ואוכל להנות מזה. שאולי רק ההתחלה קשה. ואז, אולי להתפתח הלאה. אין הרבה לאן אבל אפשר...
אבל כרגע אני לא רואה שום דבר חוץ מקשיים ומטלות.
וצורך עז שכאב באמת ולא רק מבפנים. כאב מוחשי יותר.
------------------------------------------------
והוא עדיין לא יודע מתי יחזור, ובטלפון אני לא יודעת מה להגיד, אין לי מילים. אני רק רוצה שיחבק אותי כבר. עם כל הליכלוך. ועכשיו, אני לפחות מודעת כשזה קורה ויכולה להסביר לעצמי שזה לא אמיתי, אני מתנתקת. ככה זה תמיד שאני רחוקה להרבה זמן מאנשים. אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה.
ויש אמהות ובחורות שהבחורים שלהם בפנים, בתוך האש והיריות, הן לא דיברו איתם כבר מיום ראשון. אין לי זכות להתלונן ככה, ובכל זאת.
לפני 15 שנים. 7 בינואר 2009 בשעה 12:26
