(אני חושבת שהשורש ש-כ-ח הופך למאוד מרכזי אצלי....)
אז- מה ששכחתי אתמול לכתוב, שבעצם היה אחד החשובים:
תמיד רציתי להודו. עוד בכיתה ז' ככה, שהייתי עם השרוואלים הצבעוניים של הניינטיז וחולצת בטן כתומה (זה היה לפני השלב שהפסקתי ללבוש צבעים....), ידעתי שמתישהו אסע להודו. עוד לפני הגיל שיודעים שהודו זה הטיול המגניב של אחרי צבא.
סיימתי צבא, וישר התחלתי ללמוד, לא ידעתי אם אני רוצה לנסוע, לא ידעתי עם מי...
אני לקראת סיום הלימודים, וכבר עובדת במקצוע וכנראה שבעבודה שהתחילה כזמנית מעוניינים בי גם לשנה הבאה (לא כנראה...אמרו לי...) ואני עדיין לא נסעתי.
לא יודעת אם בכלל טיול ארוך מתאים לי. ובטח שבטח אני לא מאלו שיסעו ויסתדרו, שיכריו בדרך אנשים.
וגם לא יודעת למה הודו. היא מזוהמת, היא צפופה, ואני לא סובלת שאנשים נוגעים בי ושאני מרגישה שאין לי מרחב, ובכלל, אני עם כאבי בטן אחרי 4 ימים במלון עם שרותים נקיים ומצוחצים, אז כמה חודשים בזוהמה של הודו? עם האוכל והתבלינים שלהם?
ועדיין..אני רוצה... משהו בקונספט של הודו קוסם לי.
כאילו ששם אמצא את מה שחסר לי. שם אבין את עצמי לעומק. ובעצם, זה רק מקום. בעצם זה דברים שאני צריכה להבין עם עצמי. אבל אני עדיין רוצה לנסוע...
הגבוה אמר פעם שאולי זה רעיון לא טוב טיול הודו ביחד- זוגות רבים נפרדים ככה כי זה באמת המון זמן יחד, במקום קשה. אבל אתמול, הוא אמר שאולי זה יכול להיות נחמד.
לדעתי זה מבחן טוב. אם שני אנשים שורדים יחד טיול, הם יכולים לשרוד גם את החיים. וגם לא צריך להיות תקועים אחד בתחת של השניה כל הזמן... אבל מה שברור לי, שבלעדיו, הסיכויים שאסע קלושים. אני אתגעגע מידי, ואז אחליט לנתק רגשות, ויהיה לי רע...
אבל אני גולשת... מה שנאמר בשיחה אתמול הוא שאולי באמת, כשיסיים השנה עם המבחנים, נסע. לא להרבה... לי יש עבודה ולו יש לימודים לחזור אליהם... אבל חודשיים. אני כל כך מקווה שזה יצא לפועל...
!!!!!!!!!
לפני 15 שנים. 22 בינואר 2009 בשעה 12:40
