מדהים איזה דברים קטנים יכולים לטשטש אותי
כמה מילים קטנות, או פעולות שלי ושל אחרים שלא תמיד מעניינות אף אחד אבל אותי הן מטרידות נורא.
אילו דברים מרחיקים אותי
ואילו מקרבים
והכל בשניות. רגע ככה, ומילה אחת שמשנה הכל.
ולהרוס הרבה יותר קל מאשר לבנות
אני מסתכלת על הדברים הלא נכונים לפעמים.
מראה לי מה כן היה טוב ביום המסוים הזה.
אבל אני לא יודעת איך לקחת בקלות
ובשניה כבר מרגישה רחוקה כל כך. לא שייכת.
מהמשפחה, אנשים מהעבודה ואפילו קצת ממך
למרות שלפחות לגביך אני יודעת שזה סתם. שברגע שאראה אותך והידיים שלך יגעו בי ארגיש הכי שייכת בעלום.
המילים האלו דורשות שינוי כלשהו. לא מצידי דווקא.
נדבר, ואולי זה יעזור. אולי תעשה עם זה משהו. כי הפעם זו בקשה שלי אליך. לא רק שתקשיב, שתעשה עם זה משהו.
מילים זה באמת.... המון. שטויות.
שמעתי השבוע לראשונה על תענית דיבור.
שאלתי מה זה, לא הפרשנות הפשוטה של לא לדבר, אלא מה זה באמת. למה.
"להפסיק לדבר שטויות" הייתה התשובה האינסטינקטיבית שלה
וזה נכון. אנחנו מדברים המון שטויות בלי להקשיב לנו, בלי שהמילים יוצאות מבפנים. אותו אדם מנצל את התענית כדי להתפלל. אף מילה פרט לתפילות. אבל אפשר לנצל את זה למטרה אחרת...
להתחיל לשקול מילים...
לחשוב לפני.
ואולי בעצם זה מה שניסיתי להפסיק פעם? לא לחשוב כל כך הרבה על כל דבר?
מה הדרך הכי נכונה
לשקול מילים אבל לא לשמור בבטן
לפני 15 שנים. 30 בינואר 2009 בשעה 16:44