לא הלכתי לחד"כ כי לא יכולתי להסתכל בדמות שבמראה
ואני בטוחה שכבר כתבתי ובכיתי על זה גם כאן כמו שאמרתי ובכיתי על זה עשרות פעמים אחרות.
תשלימי עם מי שאת, תפסיקי לרחם על עצמך, זה מה יש, ויש מי שאוהב אותך ככה. את כל עסקת הגופנפש הדפוקים שלך.
אבל זה לא כזה פשוט להשלים עם מי שאני ואיך שאני נראית. נורא קל להגיד ולייעץ אבל את העצות של עצמנו נורא קשה ליישם.
אולי אם היה לי כסף מיותר סדר העדיפויות שלי היה (שוב-רק אולי) משתנה, אבל כרגע, כשבנוסף יש את הפחד מהמחשבה שמישהו יחתוך ויגע בבפנוכו שלי, ניתוח לא נראה לי מציאותי.
ועדיין אני מסתכלת ובודקת סיכונים ועלויות וחושבת למה כן ולמה לא...
אולי הייתי צריכה לעשות את זה לפני שנים. אולי זה היה חוסך לי (ולסובבים אותי) המון מצבי רוח וחוסר בטחון.
כל העניין הזה של לפחד ללכת לקנות בגדים כי תמיד צריך לתקן (עם עניין המכפלת באורך 20 ס"מ כבר השלמתי), וחס וחלילה מחשוף כי זה כמו להשוויץ במשהו שאין לך ושלא לדבר על הבכי כל פעם שניסיתי לקנות חזייה, ובגדים צמודים או גדולים או לא יודעת מה. וההערות מכל השנים (מה אכפת לך מה הם חושבים/ הם לא מתכוונים לפגוע) מילים שאני זוכרת למרות שאיזה יום היום אני יכולה לשכוח....
וחוץ מזה גם מהמשקפיים רציתי להפטר. אז מה קודם? אם בכלל?
לפני 14 שנים. 9 באפריל 2010 בשעה 23:57
