בעיני עונש זה אקט חינוכי שאמור להיות קשור לסיטואציה, כתגובה להתנהגות. אני גם לא אוהבת את המילה עונש. עונש זה מקטין, אני מחנכת את הנשלט שלי במטרה להפוך אותו לעוד יותר טוב עבורי ולחזק את תחושת הביטחון שלו. שירגיש שהוא נשלט טוב יותר, כזה שמוכן ונהנה להשתפר ולהתאים עוד יותר לצרכים שלי ולספק לי אותם.
אני אוהבת כאב, על כך מרכיביו. את הצליל של הקיין כשהוא חותך את האוויר, את הפס הישר והמדויק שהקיין משאיר על העור. אוהבת לראות את הצבע של העור משתנה בהדרגה. אוהבת את המתח שבציפייה, את הדריכות של הנשלט לפני ההצלפה, את חוסר הידיעה שלו מתי ארגיש מסופקת. את הקולות שהוא מפיק (לכן גם לא משתמשת בגאג. אבל זה כבר נושא אחר) אוהבת לראות את הבעת הפנים של הנשלט שלי כשהוא מרגיש גאווה מכך שעמד בציפיות וגרם לי להיות מרוצה. ואם הוא נכנס לספייס מהכאב, אין מאושרת ממני.
לכן בעיניי, כאב לא יכול להיות עונש, כאב זה תקשורת, זו האינטימיות שנוצרת ברגע של התמסרות. כאב זה אהבה מיוחדת, שצומחת ומתפתחת בהדרגה, עם הרבה תשומת לב וסיפוק. הדבר ששני הצדדים אמורים לשאוף אליו.
חינוך דרך הענישה נעשה במטרה להפסיק התנהגות לא מקדמת. לכן, הוא צריך להיות לא נעים, אפילו מציק במידה מסוימת. הוא גם צריך להיות כזה שלא מפיקים ממנו שום תחושת עונג ולא רוצים לחזור ולחוות אותו שוב. כאבי גדילה מהסוג הלא נעים, אבל גם את זה צריך לתת ולקבל באהבה ❤️