|
|
|
כבר תקופה שהשתעשעתי במחשבה לשחק בה בחוץ. יצאנו לארוחת ערב במסעדה, ארוחה שנראית מהצד ונילית לחלוטין. ואז הגיעה הגלידה שבחרתי לה לקינוח. המתוקה שמחה עד שהבינה שאין לה סכו"מ והיא עדיין צריכה לגמור מהצלחת.
אלוהים כמה נהניתי
לפני לא הרבה זמן התחלתי לעבוד כפרילנסר באיזה מקום. היום הבעלים נכנס אלי לחדר לעדכן שהוא רכש את הדברים שביקשתי ואם אני צריכה משהו שיהיה לי נעים בחדר. ניצלתי את ההזדמנות ודיברתי איתו על כסף, שאני רוצה תוספת.
התחיל משא ומתן שכלל את המשחק הרגיל שהוא מציע פחות ממה שאני רוצה במטרה להיפגש באמצע. משהו בלב אומר לי לא לוותר. אני עוצרת רגע ומנתחת את הסיטואציה.
אנחנו אצלי בחדר אני יושבת בכיסא שלי בנחת. הוא עומד, למרות שיש עוד כיסאות, אבל הוא עומד מולי. אני מחליטה שלא ללחוץ, רק מסתכלת לו בעיניים ומחייכת חיוך קטן ומקשיבה לו. לאט לאט אני מזהה שהשריון שלו נושר והוא עומד מולי כמעט חסר אונים. וככה בשקט בשקט אני מקבלת את מה שאני רוצה.
אבל זה לא נגמר פה. אני מסיימת את העבודה, בנסיעה הבייתה אני מבינה שאני לא מפסיקה לחשוב עליו. הסיטואציה הזאת של להכניע אותו בשקט כמעט בלי מאמץ, המבט הזה שלו של אני לא יכול עליך. וכל זה קרה מהר וספונטני. ופתאום לא מפריע לי שהוא לא הסגנון שלי ואני בכלל לא יודעת מה מצב הזוגי שלו והאם זה אתי.
נראה לי התאהבתי קצת כזה
הצעצעית שלי ילדה טובה מבית טוב, כזאת ששמרה את עצמה לחתונה ושמרה על כבודה פנימה. אבל קרו דברים בחייה ומזה תקופה היא מותרת לכל אדם.
אבל מבחינתה היא מותרת קודם כל לעצמה. וככה התחיל מסע הגילוי העצמי שלה, בזכותו דרכינו הצטלבו. היא בהחלט הולכת עם הלב ומאפשרת לעצמה להעיז ולהתנסות. אבל עדיין היא גם אותה אישה צנועה וביישנית. וכשהיא מסמיקה ממבוכה היא יפה עוד יותר. ואני כמובן נהנית לאתגר ולהביך עוד טיפה. כמו לבקש ממנה לספר לי על הפנטזיה שלה שהיא הכי קיצונית מבחינתה. אבל היה אסור לה להשתמש במילים, רק בפנטומימה.
תתנו לדמיון שלכם לעוף למרחקים.
הצעצוע שיתף בחווית האימון שלו, במיוחד באיזה תרגיל רגליים שעשה לראשונה והתלהב ממנו.
אני מציעה לבדוק עד כמה התרגיל באמת אפקטיבי. הצעצוע צוחק עד שמבין שאני רצינית. אלוהים ישמור, הראש שלך לא נח לרגע. בבקשה רק תרחמי עלי לפחות קצת, כולי תפוס. חמוד
אני מחדירה לו את הדילדו עם הידית, אומרת לו לעמוד, לפסק קצת את הרגליים ומשחררת את הדילדו. המשימה שלו לא לתת לדילדו ליפול. אחרי זה עלינו ברמה וביקשתי ממנו לכשכש בזנב ואז גם בשני הזנבות שלו.
אני נהניתי
היא מחכה לי בחדר, אליו הגיעה מספיק זמן לפני שקבענו בשביל להספיק לסדר אותו. אני מגיעה ומוצאת אותה יושבת אבודה על הכורסא, החפצים מפוזרים סביבה. והיא נראית מוזר, לא בדיוק כאן, אבל גם לא מנותקת.
היא קולטת אותי, נראה כאילו התעוררה ממה שזה לא יהיה. מתחילה לרדת לרצפה ולהשתכבות. אני עוצרת אותה מצמידה את ראשה אלי ושואלת לשלומה. בהתחלה היא עוד ניסתה לשדר עסקים כרגיל, אבל אחרי קצת לחץ נפתחה תיבת פנדורה. באמת עבר עליה יום קשה. אני נותנת לה לפרוק.
לאט לאט אני מבינה שהבובה עפה לה בחשיבת יתר למרחקים ואין עם מי לדבר. אני מתהלכת לי בחדר, מביאה את הציוד, הצעצועים, הכפפות, חומר סיכה ו. המתוקה לא קולטת שמשהו השתנה וממשיכה לדבר. אני מושכת אותה בשיערות, מעמידה אותה מולי ואומרת לה בקול רגוע "תורידי את התחתונים!" הצעצועית בהלם, סותמת ועושה. אני מסובבת אותה עם הגב אלי, מעמידה על 6 ודוחפת שתי אצבעות לכוס.
היא יבשה וגם לא ציפתה לפלישה כזו פתאומית. היא מוציאה צעקה קטנה ומכווצת את השרירים כאילו במטרה להוציא אותי ממנה. אני מוציאה את האצבעות, שוב כואב לה והיא משמיעה את זה בקול. אני נעמדת לפניה, מושכת אותה בשיער עד שאני רואה את הפרצוף שלה. ביד השניה אני סוטרת לה.
- למה את מפריעה לי לשחק?!
- סליחה גברתי, אני יבשה כאב לי, אומרת התמימה בתקווה להבנה
בתגובה אני יורקת לה בפרצוף וקובעת שעכשיו היא רטובה מספיק. אני נהנית לראות את הבעות הפנים שלה, המשקפות את כל מה שהיא חובה כרגע, מהלם ועד עלבון. אני משאירה אותה להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי חוזרת לתוכנית. שוב מחדירה לה את שתי האצבעות. הפעם הן נכנסות יותר בקלות. היא מתחילה להיות רטובה, אני מבינה שאני בכיוון. אני נהנית להרגיש אותה נינוחה, היא מצליחה לעמוד יציבה ולשתוק, אבל גם מצליחה להנות, אני מרגישה אותה חוזרת לכווץ את השרירים. אבל הפעם בסוג של ניסיון להתכווץ סביב האצבעות שלי, להרגיש אותן ממש. אני משחקת עם כמות האצבעות הנכנסות ויצאות ומחליטה לאתגר קצת יותר.
אני יורקת לה על החור של התחת ומחדירה את האגודל. אמנם שמתי על האצבע חומר סיכה, אבל הבובה לא ציפתה ומשמיעה אנקת כאב. אני עוצרת, נשארת בתוכה עוד קצת עד שאני מחליטה שמספיק. לאט לאט אני מתקרבת לכיוון החלק הקדמי של הגוף המדהים שלה. היא מסדירה את הנשימה, אני שוב מושכת אותה בשיערות, היא כבר הבינה שאני לא מרוצה ממנה, לא מעיזה להסתכל לי בעיניים. אני אומרת לה לפתוח את הפה, להוציא את הלשון להסתכל עלי. היא עושה זאת ותוך כמה רגעים מקבלת יריקה לתוך הפה. אני אומרת לה להשאר ככה ועוזבת אותה לזמן שיספיק שהיא תתחיל לרייר ולהרגיש מושפלת. אני מקשה עוד יותר ומביאה לה מראה. "תראי את עצמך כמו כלבה מריירת" אני אומרת לה וצוחקת. רואה את העייניים הופכות לאדומות והיא מתחילה לבכות הקטנה. אני אומרת לה שהבכי שלה יקשה עליה לא לבלוע וחוזרת לשחק עם החורים שלה תוך כידי שאני מאשרת לגמור כמה שהיא יכולה והיא בהחלט יכולה 🎉💥💦
חיבקתי אותה ושאלתי שוב לשלמה. הפעם אמרה שזה היה לה מדויק.
לאחרונה יש לי שני צעצועים אנושיים: הצעצוע המחוספס והצעצועית המתוקה.
חלק מתפקידו של הצעצוע זה לתחזק את הציוד, שיהיה מוכן בכל זמן שאצטרך. הצעצוע קיבל את התפקיד של מתחזק הציוד בסמוך להופעת הצעצועית היפה. הוא קיבל את התפקיד בגאווה, היה נראה שחווה את זה כקידום במעמדו. בנוסף, זה גם הקל עליו להתמודד עם העובדה שהוא כבר לא הצעצוע היחיד על המדף.
בהתחלה הוא עשה את העבודה בצורה יסודית, דאג לנקות, לוודא שהכל תקין וטעון. בדיוק כפי שציפיתי ממנו. אבל, איכשהו תמיד יש אבל.
בסופ"ש בחרתי לשחק עם הצעצועית. אני ניגשת לארון הצעצועים ומגלה שהוא לא מסודר לפי הסדר הקבוע. אם זה לא מספיק, באמצע המשחק עם הבובה אני מגלה שחלק מהצעצועים הנטענים לא עברו טעינה.
זימנתי את הצעצוע לשיחת בירור. במהלכה הוא התוודא שעשה זאת במכוון כי הוא מקנא. מן הסתם הוא התנצל בפניי על זה שהרס לי את המשחק. וגם בפני הצעצועית סתם כי בא לי להשפיל אותו בקטנה. ברור שזה לא מספיק בעיניי ונדרשת כאן פעולה חינוכית. הקנאי קיבל פקודה ללמד את הצעצועית את התפקיד שלו, כי מעכשיו ועד להודעה חדשה היא תבצע בקרה על איכות עבודתו. ראיתי שזה כאב לו, ראיתי את המבט המסכן ואת הבעת החוסר אונים על פניו. מקווה שילמד שלא משחקים איתי משחק מלוכלך
נערת הפרחים שלי לא עונה לי.
וגם לא פרסמו שום עדכון בקבוצה.
לא מה בתפריט היום ועד מתי המשלוחים ולא איחולים שנשמור על עצמינו.
אני לא יכולה לאבד את הדילרית שלי בגלל המלחמה הזאת
בעיני עונש זה אקט חינוכי שאמור להיות קשור לסיטואציה, כתגובה להתנהגות. אני גם לא אוהבת את המילה עונש. עונש זה מקטין, אני מחנכת את הנשלט שלי במטרה להפוך אותו לעוד יותר טוב עבורי ולחזק את תחושת הביטחון שלו. שירגיש שהוא נשלט טוב יותר, כזה שמוכן ונהנה להשתפר ולהתאים עוד יותר לצרכים שלי ולספק לי אותם.
אני אוהבת כאב, על כך מרכיביו. את הצליל של הקיין כשהוא חותך את האוויר, את הפס הישר והמדויק שהקיין משאיר על העור. אוהבת לראות את הצבע של העור משתנה בהדרגה. אוהבת את המתח שבציפייה, את הדריכות של הנשלט לפני ההצלפה, את חוסר הידיעה שלו מתי ארגיש מסופקת. את הקולות שהוא מפיק (לכן גם לא משתמשת בגאג. אבל זה כבר נושא אחר) אוהבת לראות את הבעת הפנים של הנשלט שלי כשהוא מרגיש גאווה מכך שעמד בציפיות וגרם לי להיות מרוצה. ואם הוא נכנס לספייס מהכאב, אין מאושרת ממני.
לכן בעיניי, כאב לא יכול להיות עונש, כאב זה תקשורת, זו האינטימיות שנוצרת ברגע של התמסרות. כאב זה אהבה מיוחדת, שצומחת ומתפתחת בהדרגה, עם הרבה תשומת לב וסיפוק. הדבר ששני הצדדים אמורים לשאוף אליו.
חינוך דרך הענישה נעשה במטרה להפסיק התנהגות לא מקדמת. לכן, הוא צריך להיות לא נעים, אפילו מציק במידה מסוימת. הוא גם צריך להיות כזה שלא מפיקים ממנו שום תחושת עונג ולא רוצים לחזור ולחוות אותו שוב. כאבי גדילה מהסוג הלא נעים, אבל גם את זה צריך לתת ולקבל באהבה ❤️
גבר שלא אוהב קפה ממש מוריד לי.
כן, שטחי
אחרי יום עבודה מעייף, נחה לי על הספה.
מרגישה סוג של ריקנות, כמו שאני תמיד מרגישה אחרי השלמת מטלות מורכבות. עיסוי כפות הרגליים היה מתאים לי בול. לאט לאט הוא עולה לי בזיכרונות. לא ששכחתי אותו, פשוט הרבה זמן לא חשבתי עליו.
היה לנו קשר מעניין, מרגישה ששנינו צמחנו בזכותו. בזכותו גיליתי עוד כמה דברים על יכולות הגוף שלי, עברתי על כמה מהגבולות שלי וגם הגעתי לשיאים חדשים.
גם כשפיתחנו רגשות היה נראה ששנינו מצליחים לשלב ולהכיל אותם בתוך הקשר, גם אם לפעמים זה היה מורכב. בכל זאת, היו בנינו לא מעט פערים.
הייתה בנינו אינטימיות, במבטים, במשפטים, בדברים הקטנים שרק לנו היו מובנים. גם בלהתמסטל, לזלול פיצה ולהתפקע מצחוק כשאנחנו רואים איזה משהו מטומטם. זה הרגיש הכי טבעי, קל ופשוט.
לצערי, הפערים הלכו וגדלו, עד שכבר אי אפשר היה לגשר עליהם. אבל בהחלט הצבת רף גבוה לדורות הבאים.
