Nihil obstat

לאחרונה יש לי שני צעצועים אנושיים: הצעצוע המחוספס והצעצועית המתוקה. 

חלק מתפקידו של הצעצוע זה לתחזק את הציוד, שיהיה מוכן בכל זמן שאצטרך. הצעצוע קיבל את התפקיד של מתחזק הציוד בסמוך להופעת הצעצועית היפה. הוא קיבל את התפקיד בגאווה, היה נראה שחווה את זה כקידום במעמדו. בנוסף, זה גם הקל עליו להתמודד עם העובדה שהוא כבר לא הצעצוע היחיד על המדף.

בהתחלה הוא עשה את העבודה בצורה יסודית, דאג לנקות, לוודא שהכל תקין וטעון. בדיוק כפי שציפיתי ממנו. אבל, איכשהו תמיד יש אבל. 

בסופ"ש בחרתי לשחק עם הצעצועית. אני ניגשת לארון הצעצועים ומגלה שהוא לא מסודר לפי הסדר הקבוע. אם זה לא מספיק, באמצע המשחק עם הבובה אני מגלה שחלק מהצעצועים הנטענים לא עברו טעינה. 

זימנתי את הצעצוע לשיחת בירור. במהלכה הוא התוודא שעשה זאת במכוון כי הוא מקנא. מן הסתם הוא התנצל בפניי על זה שהרס לי את המשחק. וגם בפני הצעצועית סתם כי בא לי להשפיל אותו בקטנה. ברור שזה לא מספיק בעיניי ונדרשת כאן פעולה חינוכית. הקנאי קיבל פקודה ללמד את הצעצועית את התפקיד שלו, כי מעכשיו ועד להודעה חדשה היא תבצע בקרה על איכות עבודתו. ראיתי שזה כאב לו, ראיתי את המבט המסכן ואת הבעת החוסר אונים על פניו. מקווה שילמד שלא משחקים איתי משחק מלוכלך 

נערת הפרחים שלי לא עונה לי. 

וגם לא פרסמו שום עדכון בקבוצה.

לא מה בתפריט היום ועד מתי המשלוחים ולא איחולים שנשמור על עצמינו. 

אני לא יכולה לאבד את הדילרית שלי בגלל המלחמה הזאת 

בעיני עונש זה אקט חינוכי שאמור להיות קשור לסיטואציה, כתגובה להתנהגות. אני גם לא אוהבת את המילה עונש. עונש זה מקטין, אני מחנכת את הנשלט שלי במטרה להפוך אותו לעוד יותר טוב עבורי ולחזק את תחושת הביטחון שלו. שירגיש שהוא נשלט טוב יותר, כזה שמוכן ונהנה להשתפר ולהתאים עוד יותר לצרכים שלי ולספק לי אותם. 

אני אוהבת כאב, על כך מרכיביו. את הצליל של הקיין כשהוא חותך את האוויר, את הפס הישר והמדויק שהקיין משאיר על העור. אוהבת לראות את הצבע של העור משתנה בהדרגה. אוהבת את המתח שבציפייה, את הדריכות של הנשלט לפני ההצלפה, את חוסר הידיעה שלו מתי ארגיש מסופקת. את הקולות שהוא מפיק (לכן גם לא משתמשת בגאג. אבל זה כבר נושא אחר) אוהבת לראות את הבעת הפנים של הנשלט שלי כשהוא מרגיש גאווה מכך שעמד בציפיות וגרם לי להיות מרוצה. ואם הוא נכנס לספייס מהכאב, אין מאושרת ממני. 

לכן בעיניי, כאב לא יכול להיות עונש, כאב זה תקשורת, זו האינטימיות שנוצרת ברגע של התמסרות. כאב זה אהבה מיוחדת, שצומחת ומתפתחת בהדרגה, עם הרבה תשומת לב וסיפוק. הדבר ששני הצדדים אמורים לשאוף אליו. 

חינוך דרך הענישה נעשה במטרה להפסיק התנהגות לא מקדמת. לכן, הוא צריך להיות לא נעים, אפילו מציק במידה מסוימת. הוא גם צריך להיות כזה שלא מפיקים ממנו שום תחושת עונג ולא רוצים לחזור ולחוות אותו שוב. כאבי גדילה מהסוג הלא נעים, אבל גם את זה צריך לתת ולקבל באהבה ❤️

גבר שלא אוהב קפה ממש מוריד לי. 

כן, שטחי 

אחרי יום עבודה מעייף, נחה לי על הספה. 

מרגישה סוג של ריקנות, כמו שאני תמיד מרגישה אחרי השלמת מטלות מורכבות. עיסוי כפות הרגליים היה מתאים לי בול. לאט לאט הוא עולה לי בזיכרונות. לא ששכחתי אותו, פשוט הרבה זמן לא חשבתי עליו. 

היה לנו קשר מעניין, מרגישה ששנינו צמחנו בזכותו. בזכותו גיליתי עוד כמה דברים על יכולות הגוף שלי, עברתי על כמה מהגבולות שלי וגם הגעתי לשיאים חדשים. 

גם כשפיתחנו רגשות היה נראה ששנינו מצליחים לשלב ולהכיל אותם בתוך הקשר, גם אם לפעמים זה היה מורכב. בכל זאת, היו בנינו לא מעט פערים. 

הייתה בנינו אינטימיות, במבטים, במשפטים, בדברים הקטנים שרק לנו היו מובנים. גם בלהתמסטל, לזלול פיצה ולהתפקע מצחוק כשאנחנו רואים איזה משהו מטומטם. זה הרגיש הכי טבעי, קל ופשוט. 

לצערי, הפערים הלכו וגדלו, עד שכבר אי אפשר היה לגשר עליהם. אבל בהחלט הצבת רף גבוה לדורות הבאים. 

מצחיקה החברה הונילית שרצתה להשוויץ במאהב המצויד שלה. אבל לא רצתה שאחרי שאראה את התמונה אחשוב שהיא סוטה.

התלבטתי אם להראות לה את התמונות של הצעצועים האנושיים שלי. מעניין אם הייתי מגלה לה עולמות או גורמת לה לנזק נפשי

כל כך רציתי לחוות קצת שלג.

אז הינה אני בירושלים,

יש לי אחלה חדר במלון טוב,

מלא פינוקים, 

אבל אין זכר לשלג 😭

ביטלתי את כל הפגישות, סגרתי את הטלפון של העבודה ונשארתי בבית. פשוט ניצלתי את היום הגשום למקלחת טובה, אחריה חזרתי למיטה בה נשארתי כל היום. 

תודה למתוק שדאג לשלוח לי ארוחת צהריים טעימה בשילוב זר פרחים ומכתב התנצלות שלא יכל להיות לידי היום. 

נכנסת למטבח בעבודה להכין לי קפה.

רואה מגש עם כנאפה. מתה על כנאפה, אבל נזכרת מה התאריך היום 

ניצלנו את החופש לארוחה משפחתית במסעדה. 

האוירה הייתה כל כך כייפית שזנחתי את הטלפון בתיק, עד שנזכרתי שאני בכוננות וצריכה לבדוק כל כמה זמן שלא זקוקים לי. 

אני פותחת את הטלפון ורואה הודעה חדשה. 

"שלום גברתי, הופתעתי לראות אותך כאן במסעדה. לא ידעתי אם מותר לגשת להגיד שלום, מקווה שההודעה לא מפריעה"

אני סורקת את המסעדה במבט ומוצאת אותך יושב על הבר עם כמה חברים, מציץ בטלפון ומתאכזב שלא הגבתי. אתה מסתכל לכיווני, קולט אותי מסתכלת עליך, רואה את החיוך שלך. 

"לשירותים עכשיו!" כותבת לך וקמה מהשולחן. אני אומרת לאחותי שיש לי שיחת עבודה דחופה שתיקח זמן ויוצאת. 

נפגשים ליד אזור השרותים, אומרים שלום. אני באמת שמחה לראות אותך, מחבקת אותך ולוחשת לך באוזן "אם אתה זורם כנס אחרי". נכנסת ואתה אחרי, איך לא.

תכין את האסלה! 

אתה מנגב את המושב מרפד אותו בנייר שאוכל לשבת. אני עושה פיפי, אתה עומד ליד, ידיים מאחורי הגב, המבט מושפל לרצפה. מחכה להוראות. אני מבינה שחינכתי אותך היטב, אם אתה עדיין זוכר. 

אני אומרת לך לנקות אותי. רגע של בלבול, אתה לא מבין מה מצופה ממך. 

רד על הברכיים ותנקה אותי עם הלשון, אני אומרת לך תוך כידי שאני מפסקת את רגליי. אתה עושה עבודה יסודית, אני מרשה לך לענג אותי. 

אנחנו בג'וינט שאחרי על הספסל בפארק הסמוך למסעדה. מדברים, משלימים חוויות. אני אומרת לך שאני צריכה לחזור. אתה מתבאס, אבל מודה שנתתי לך לשרת אותי.

אני עונה שהיה לי ממש כייף ושאני עדיין מרגישה את הרטיבות בתחתונים. אתה מסמיק וצוחק שאני רעה ומדליקה אותך שוב. אני מרימה את קצה החצאית, מורידה את התחתונים, מנגבת את עצמי דוחפת לך את התחתון הרטוב שלי לתוך המכנסיים. ככה שתרגיש את הרטיבות שלי על הזיין שלך. 

זו מתנה למזכרת, אני אומרת לך, מנשקת אותך על הלחי וחוזרת למסעדה. לא יודעת כמה זמן נשארת לעמוד שם. כשחזרתי למסעדה, עברתי לשבת במקום עם הגב אל מקום הישיבה שלך. היה לך מספיק ממני להיום.