היא מחכה לי בחדר, אליו הגיעה מספיק זמן לפני שקבענו בשביל להספיק לסדר אותו. אני מגיעה ומוצאת אותה יושבת אבודה על הכורסא, החפצים מפוזרים סביבה. והיא נראית מוזר, לא בדיוק כאן, אבל גם לא מנותקת.
היא קולטת אותי, נראה כאילו התעוררה ממה שזה לא יהיה. מתחילה לרדת לרצפה ולהשתכבות. אני עוצרת אותה מצמידה את ראשה אלי ושואלת לשלומה. בהתחלה היא עוד ניסתה לשדר עסקים כרגיל, אבל אחרי קצת לחץ נפתחה תיבת פנדורה. באמת עבר עליה יום קשה. אני נותנת לה לפרוק.
לאט לאט אני מבינה שהבובה עפה לה בחשיבת יתר למרחקים ואין עם מי לדבר. אני מתהלכת לי בחדר, מביאה את הציוד, הצעצועים, הכפפות, חומר סיכה ו. המתוקה לא קולטת שמשהו השתנה וממשיכה לדבר. אני מושכת אותה בשיערות, מעמידה אותה מולי ואומרת לה בקול רגוע "תורידי את התחתונים!" הצעצועית בהלם, סותמת ועושה. אני מסובבת אותה עם הגב אלי, מעמידה על 6 ודוחפת שתי אצבעות לכוס.
היא יבשה וגם לא ציפתה לפלישה כזו פתאומית. היא מוציאה צעקה קטנה ומכווצת את השרירים כאילו במטרה להוציא אותי ממנה. אני מוציאה את האצבעות, שוב כואב לה והיא משמיעה את זה בקול. אני נעמדת לפניה, מושכת אותה בשיער עד שאני רואה את הפרצוף שלה. ביד השניה אני סוטרת לה.
- למה את מפריעה לי לשחק?!
- סליחה גברתי, אני יבשה כאב לי, אומרת התמימה בתקווה להבנה
בתגובה אני יורקת לה בפרצוף וקובעת שעכשיו היא רטובה מספיק. אני נהנית לראות את הבעות הפנים שלה, המשקפות את כל מה שהיא חובה כרגע, מהלם ועד עלבון. אני משאירה אותה להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי חוזרת לתוכנית. שוב מחדירה לה את שתי האצבעות. הפעם הן נכנסות יותר בקלות. היא מתחילה להיות רטובה, אני מבינה שאני בכיוון. אני נהנית להרגיש אותה נינוחה, היא מצליחה לעמוד יציבה ולשתוק, אבל גם מצליחה להנות, אני מרגישה אותה חוזרת לכווץ את השרירים. אבל הפעם בסוג של ניסיון להתכווץ סביב האצבעות שלי, להרגיש אותן ממש. אני משחקת עם כמות האצבעות הנכנסות ויצאות ומחליטה לאתגר קצת יותר.
אני יורקת לה על החור של התחת ומחדירה את האגודל. אמנם שמתי על האצבע חומר סיכה, אבל הבובה לא ציפתה ומשמיעה אנקת כאב. אני עוצרת, נשארת בתוכה עוד קצת עד שאני מחליטה שמספיק. לאט לאט אני מתקרבת לכיוון החלק הקדמי של הגוף המדהים שלה. היא מסדירה את הנשימה, אני שוב מושכת אותה בשיערות, היא כבר הבינה שאני לא מרוצה ממנה, לא מעיזה להסתכל לי בעיניים. אני אומרת לה לפתוח את הפה, להוציא את הלשון להסתכל עלי. היא עושה זאת ותוך כמה רגעים מקבלת יריקה לתוך הפה. אני אומרת לה להשאר ככה ועוזבת אותה לזמן שיספיק שהיא תתחיל לרייר ולהרגיש מושפלת. אני מקשה עוד יותר ומביאה לה מראה. "תראי את עצמך כמו כלבה מריירת" אני אומרת לה וצוחקת. רואה את העייניים הופכות לאדומות והיא מתחילה לבכות הקטנה. אני אומרת לה שהבכי שלה יקשה עליה לא לבלוע וחוזרת לשחק עם החורים שלה תוך כידי שאני מאשרת לגמור כמה שהיא יכולה והיא בהחלט יכולה 🎉💥💦
חיבקתי אותה ושאלתי שוב לשלמה. הפעם אמרה שזה היה לה מדויק.