פעם כשהייתי כותב, היה לי מקצב כתיבה אחרת, כאילו מנגינה וכתיבה היו שזורים יחד
עכשיו, נדמה שהמקצב נעלם, אולי דעך אולי יחזור, אבל בראש בימים האחרונים אריק לביא מפזם לו
אולי זה בגלל מוזיקת יום שישי בדרך להורים בירושלים.
אני מתגעגע לאווירת השבת שנהגה לרדת על ירושלים, גרנו על גבול קו העירוב, סתם חוט ברזל שהקיף את העיר
היה קל להכיר אנשים חדשים, לצעירים יש מסגרות, אבל בעיקר הם לב פתוח ונפש חפצה.
היום אני רגיל לאנשים שלי, השיח רווי איזכורי הכרות, חוויות עבר, בדיחות פרטיות,יש אפס מדידת מילים
חופש אמירה ומילים מוחלט , האנשים שלי מכירים אותי מספיק זמן לפלטר גם את השטויות וגם את מדד מצב הרוח.
פתאום שיחה עם אדם זר, חורקת, כמו ציר דלת לא משומן
מילה לא מדודה והם מסתכלים קצת מוזר, ריקוד של פוליטקלי קורקט, שיחת שטוח אמוציות, נאן, לחם שטוח
האם תרקוד את ריקוד הנורמטיביות כמו כולם.
בלב אני רק רוצה לחזור לאנשים שלי,לקול החם של אריק לביא, לשפה המודגשת במעט הגזמה
האנשים שאני ממש אוהב, סוחבים על הגב, הם לא מושלמים, החיים השאירו שריטות
שריטות כמו שהצעירים מדמיינים
הדודה שלחה לי קטע מדהים מתוך וויל האנטינג, רובין וויליאמס נושא מונולוג מופלא בו הוא אומר לדיימון
אתה עדיין ילד, כי יש דברים שאי אפשר ללמוד אותם בקריאה, אין דרך להבין התפעמות מול הקפלה הסיסטינית או פסל דוד.
אין דרך להבין עוצמת כאב של אובדן, לא משנה כמה תקרא עליו.
ההורים שלי מזדקנים, אני רק יודע שהכאב עוד מחכה בהמשך הדרך