בבוקר קמנו לאט, רציתי רק להימרח במיטה קצת ולהתמזמז איתה
החיים איתה קצת הפוכים, בענייני הלב היא רצה מהר, בענייני הגוף שם היא זזה לאט
אולי המבוכה גרמה לה לקום מהר
בים פגשנו כמה חברות או מכרות שלה, לכל אחת סיפור, מוזר לראות את הסיפורים בחיים ממש
החבר של המבטלת אמר ״מהיש לנו עוד לעשות מעבר להלחם בגיל״
ראיתי גבר בן 60 במצב טוב יחסית עם בת זוג שנראת יחסית טוב (אין מה לעשות גיל 50 פלוס מראה אותותיו)
מזל שאושר קפצה בחיוך ואמרה שאין לה מושג על מה הוא מדבר.
חשבתי על הדודה שנאלצת להתמודד עם כאילו. גברים שנלחמים בגיל שלהם.
המשכנו לצעוד על החוף עד שהזענו, משם נכנסנו למים.
הסופש הזה הציף לי געגוע לחכמה, למרות הסוף המכוער, למרות הבעיות שהתגלו
היו לנו את רגעי החסד שלנו, את הרגשת הקירבה והביטחון.
זה טוב שהכעס נעלם ונשארים רק רגעי געגוע.
אין בים מדוזות
המתבגרת המופלאה ילדה תינוק במד״א, זה מרגש וכיף ועדיין היא טענה שזה דוחה, התינוק היה מרוח חרא.
היצירה המופלאה בתבל יוצאת מתוך ג׳ל דוחה, חרא ולא בזמן הנקוב
אבל איזו יצירה.