בשישי הזקנה הבריזה לנו, אז ישבנו הדודה ואני לאכול
אז סיפרתי לה הכל על האופניקית, על משפטי העצמה וכל חבורת התרנגולות המקשקשות.
היא חייכה ואמרה, למה לא סיפרת לי, עניתי שכל ה פסאודו-רוחניות הזאת, כל המשפטי העצמה, כל הניסיונות לתפוס אושר בזנב.
היה חי קשה שלא ללעוג או לצחוק, הדודה הייתה גוררת אותי לשם.
היא שלחה לי איזה טיקטוק של בחור מצחיק, שבו נאמר, האם עשו לך מבחן סבלנות ? יצאת שלילי !
הכאב גמר לי על הסבלנות
הדודה שלילית לסבלנות
ואז כמו סכר שנפתח ומפל של הומור ציני ירד על העולם.
בסוף הכל לטובה, האבן הקטנה והכואבת במיוחד, שטפה את האופניקית מחיי.
הדודה צחקה, אמרה אין על האופטימיות שלך, תמיד מוצא משהו טוב, גם בתוך הכאב.
לפעמים אני מקנא בהורים שלי, יש להם אחד את השניה, הם גדלו יחד והם 55 שנים החברים הכי טובים
הם בנו חברות,זוגיות, משפחה דואגים אחד לשני, בסוף הגרעין של מיניות נבט לחברות זוגיות משפחתיות חברים.
פרי מושלם, הורים נהדרים.
מה הסיכוי בגיל 50 להוליד כזה דבר.
עדיין הייתי שמח להכיר מישהי, שתצמח שם חברות נהדרת, שתהיי שם זוגיות מלאה, דואגת ואוהבת
שנצטרך קצת לחבר משפחות,נכון זה לא אותו דבר
אבל לפחות זה קרוב.
לפחות כרגע יש רשימת מטלות, שפר בריאותך