בחודש הבא אנחנו נוסעים לחיפה לעשות MRI, אז מה? ככה אנחנו נתחיל לבלות את ימי השישי שלנו
בהמתנה במסדרונות בתי החולים.
היינו בדיוק בנסיעה לאשדוד, עיר האורות הביגייז שרו לנו את סטינג הליבבבבב, טוב אולי רק בראש שלי היו הביגייז
אבל לצילומי הCT באמת נסענו.
בנו שם בית חולים נהדר, גדול מרווח וכמובן לא בנו חניון, כי לחנות על שביל עפר פרוביזורי זה הכי כחול לבן.
אני אוהב לבלות את שישי בבוקר עם הדודה, כל המסביר זה סתם תפאורה.
לפעמים התפאורה היא בית קפה, הפעם בית חולים ולעיתים סתם שוק הומה אנשים.
אנחנו יושבים לנו יחד כמו סטטלר וולדורף מהחבבות וצוחקים מלא.
טטריס בית החולים, מישהו תכנן ושם שלט מופלא
ימינה מחלקת ילדים
שמאלה מחלקת שוכבים
ישר מחלקת הולכים.
אז התחלנו לשחק בטטריס בית חולים, ראשונה הגיעה מיטת חולה עם זקנה, מייד הכרזתי שוכבים. נקודה לי.
אבל אז המשחק הסתבך, ככה הם החיים, הגיע אדם על כיסא גלגלים, לא שוכב לא הולך. דילמה
הכי קשה היה אותו ילד קטן במיטה גדולה, הוא שוכב או ילד ?
סיכמנו שהכי טוב זאת שקית גדולה שחורה ומחלקת יציאה.
שבת בבוקר, הכל שקט, אני ערום במיטה, הרבה זמן לא ישנתי עם מישהי במיטה בבית, לא קמנו ערומים לקפה של בוקר
לא ניהלנו שיחה או סתם שתקנו יחד.
זה לא הסקס שחסר, אולי לשיחת שבת בבוקר היה ניחוח של שלווה, לא ממהרים לשום מקום, אין דבר חשוב או בהול
תכף אסע לסופר לקנות ירקות, הבטחתי לדודה גם בורקס פילו ביתי לארוחת צהריים
ומה הקטע הזה שאני אוהב להאכיל אנשים. לא ברור