למרות החופש אני מקפיד על צעידת הבוקר, זה שונה מהמסלול הרגיל שלי, בדרך אני חושב שאני מתגעגע לחתולים שלי, לנוחות הבית, להרגשת הביטחון שבו, לפיסות הזיכרון שמפוזרות בכל פינה.
אז הקפדה על הרגלים נותנת מעט שלווה לנפש.
האוכל הצמחוני פה משאיר אותי רעב כל הזמן, למרות שתירס בנייר כסף על המנגל יוצא טעים.
אולי זאת עדיין תקופה שאני פתוח להכרות עם אנשים חדשים, אצלי זה בא והולך, לפעמים הם נשארים לכל החיים לפעמים רק נוגעים הולכים.
לפעמים הסיפור שלהם נוגע עמוק בלב, כמו מקלחת צער קלה ואז שמחה נעימה.
אני תוהה לפעמים אם הם מודעים לנרטיב שהם מספרים לעצמם, לכולנו יש סיפור שאנחנו דבקים בו, מין סיפור הסבר לעצמנו. זה לא תמיד משנה אם הוא אמת או לא אני עונה לדודה, זה הנרטיב שלהם וגם הוא מעניין אומר הרבה.
הכינרת מלאת מים השנה, אחרי צהריים יש גלים קטנים שמתנפצים על החוף הסלעי, מייצרים הרמונית צליל, שוחקים את האבן לאט לאט הופכים אותה רכה יותר ועגולה.
הזקנה פוחדת להכנס למים, הדודה נותנת לה יד והן נכנסות יד ביד למים.
אולי זאת חברות, היכולת להיות עם אדם אחר הקירבה, לסמוך עליו, לדעת שחייהם קשורים אחד בשני, בלי סיבה אמיתית.
יש הבדל בין אהבה אמריקאית לאהבה רוסית. האמריקאית כולה דבש והתאהבות, ציוצי ציפורים וחיוכים דביקים, אילו אצל הרוסים אהבה היא גזירת גורל, הבנה קיומית שהאדם הזה קשור בגורלך.
שרנו לרגע בשקט את וידוי של אלכסנדר פן, כי כל הטיול הזה מלווים אותנו שירים של פעם, אנחנו כאלו בומרים צוחקת הדודה, אתה הכי בומר,אדם שהוא פיצוץ.
גם שנה הבאה נבוא לפה שוב, נתחכך אחד בשני, אח''כ נחזור כל אחד לביתו, טיפה יותר חברים
מעילי הפשוט ופנס על הגשר,
ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם
כך ראית אותי ראשונה, התזכור?
והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,
כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים
וכאל מים ולחם אלי תחזור.
