יש דברים שרציתי לומר

הנסיעה אתמול חזרה מהכינרת הייתה מתישה

אני לא חושב שזאת השעה, אולי יומיים מחוץ לבית עם מעט מידי זמן שקט לעצמי. אולי הספה שישנתי עליה, אבל בעיקר, אנשים שנוהגים אחרי צום. שאלוהים ישמור אותנו.

נאלצתי לנהוג דרוך כמו טמפון דחוס כוס, נזהר מכל אותם בלתי צפויים שאני בטוח ניסו בצורה ישירה ולא משתמעת לשני פנים, לחסל אותי בתאונת דרכים.

הבידודים שהממשלה כופה על ההורים, אני שומע את צעקתם, את התסכול מתורים ארוכים במתחמי בדיקות.טרפת מוחלטת.

בכלל, לכל מי שקצת קשה לו בתקופה הזאת.

אז הנה השיר הראשון שהדודה שמה בנסיעה, עת החליטה להיות דיג'י.