הליכת הבוקר עושה סדר במחשבות, ניסיתי אתמול לכתוב שיר, זה באמת זיקוק של מחשבה כמו ציר רוטב רווי טעמים
אבל בסוף נתקעתי עם שורה, אולי משורה ישחרר רק המוות, אבל מה כבר אפשר לעשות עם כל השבילים בקיבוץ מובילים לחדר אוכל.
הייתה גם שורה נוספת, סבא שלי היה לוגם מרק בקול רם, תמיד תהיתי אם הוא עושה את זה כדי לקרר את המרק הלוהט, או אומר לסבתא שלי שהוא אוהב אותה ומוקיר תודה על המרק, אולי כי בשואה אכלו מרק קליפות תפוחי אדמה, הסתפקו בכל כך מעט. אבל עכשיו האם יש סיבה?
בדרך נזכרתי בברק כהן, הצבעוני הכי שחור לבן. הוא יודע מה נכון ומה לא. איפה הצדק ואיפה העושק, הכל בשחור לבן בוהק ונקי.
אז מה אתה רוצה ?למה לך בעצם? ואילו שאלות מצויינות עבור ברק, אני סתם רעם, אבל אולי התשובה איננה כלכך עמומה
לדעת מה את רוצה מצמצם לך את העולם רק למה שאתה מכיר, הרי מה שהיה לא עבד עד היום. אז אולי ניתן לדברים לקרות.
בכלל זאת גם השאלה הלא נכונה, מה אתה צריך או מה מתאים לך בסופו של דבר.
את השאלה הזאת אני מבין, אבל אין לי תשובה, אני יודע מה אני לא צריך, אנשים בלי לב. כי כל השבילים בקיבוץ מובילים לחדר אוכל והזקן שלי מצמח לאיטו, הוא כמעט כבר לא מגרד.
אבל אנשים בלי לב או שעסוקים בעצמם, עייפו אותי. אני מבין את חומרי הגלם הנדרשים, אבל חומר אורגני איננו בעל חיים. אולי זה קסם הבריאה האנושי, בסוף זה לא מה שאתה רוצה, אפילו לא תמיד מה שהכי נכון ומתאים. לפעמים זה קסם הבריאה והרבה רצון טוב מכל הצדדים, בכל מקרה אגרוף לראש מניסו גואטה, זה לא סבבה. אולי עדיף יוגה בבוקר. חשובה הגמישות.
בבוקר האנשים שונים כלכך זה מזה, יש את הרוסי עם הכלב המפחיד שהולך ללא חולצה, יש את האישה הלבנה מידי שצועדת עם כובע רחב שוליים בצעדים מודגשים ואיטייים במיוחד, כל צעד מדוד ומושלם, כל פעם אני רוצה לשאול אותה למה, למה ככה בצורה משונה, אבל אני סתם נהנה להביט בה מרחוק ולא להחריד את קיומה.
בכניסה לבית ילדה קטנה עמדה וצעקה, סבתוששש רצה לעבר אישה מופתעת שחיבקה אותה עם המון אהבה
