אני מנסה למשוך עוד כמה רגעים אחרונים במיטה, אולי התרגלתי לפנסיה המוקדמת הזאת שלא קמים בבוקר והולכים לעבודה.
בימים האחרונים הייתי מגיע לים, בין אלפי צועדים, בסוף ההליכה הייתי נכנס לים, דווקא לים אני נכנס לאט, כמה צעדים ונותן לגוף להתרגל, בשאר חלקי החיים הרבה פחות. לפעמים אני רואה קדימה, אני מבין לאן הולכים ומה נדרש לעשות, בעבודה יש תוכנית לעשור הקרוב.
תמיד יש תוכנית, כמובן שהיא אדפטיבית ומשתנה מתעדכנת נושמת, כמעט כמו אדם חי.
תכף אקום, אסדר את המיטה,כי צריך תמיד להתחיל את היום בהישג פשוט, אח''כ מקלחת כדי להתעורר אולי גם לשטוף את הריח הנעים שלה שדבוק בי. אסע לעבודה והכל כאילו לא היה כלום פה אתמול, כאילו הגופות הערומים ששכבו במיטה והרגישו לרגע נוח, לא הטרידו את השיגרה.
השיגרה המבורכת הזאת שוטפת את הפאניקה, עכשיו מתחיל החלק הקשה, כמו סימני המתיחה שיש לי על הבטן, שרידי זכרונות למאמצים שהצליחו ולא השכלתי לשמור.
אני רוצה לקלף אותה לאט, כל פעם עוד שכבה, עד שנגיע לבשר החשוף, שם היא תוכל לדבר בלי פחד, בלי היסוס, הפאניקה תמיד נוצרת כאשר מתחילה להיווצר קירבה, שם באות השאלות, האם זה הבן אדם, האם הפגמים אפשריים, אולי זה לא מתאים.
אני מתורגל יותר עם החששות, אני מביט קדימה, חושב איך יהיה לנו אם נטוס לחול יחד, או ליום שנוכל לישון לילה שלם, נקום מחובקים ואז היא תרד למצוץ לי והיד שלי תחזיק לה בראש. אני מדמיין לרגע איך ניסע לטיול ברכב ונצחק מלא בנסיעה, אולי נבקר בכותל, הרבה זמן לא הייתי שם, אני אחבק אותה מאחור ואולי אגניב יד לציצי.
זאת התחלה, עד שנקלף ממנה את העור, העור שמתורגל כל-כך להציג מוצלחות, חוזק הכל עטוף במרק שכל הומור, נקלף הכל, עד הבשר, עד שכל נגיעה עלולה להכאיב בלב, עד שאראה את הכולה. זה בטח יהיה בין תאוב לאהבה, אבל רק שם נוכל באמת להתחבר.
היא תראה לי את הטינופת והאפלה, את החלקים שאף אחד לא באמת מכיר.
אז אני צריך מורח עוד כמה דקות במיטה, נזכר לרגע בגופות הצמודים, שלרגע הקדימו את זמנם, אבל הרגיש כל-כך נעים
