אחי הצעיר יונתן חזר בתשובה, היא היה כזה ילד יפה עם לב זהב, תמיד עם שאלות קיומיות על החיים, למה אנחנו כאן, מה הייעוד שלי בעולם.
עד שמצא את אלוהים, עכשיו הוא מסתובב עם פאות ארוכות, חולצה לבנה עם ציציות, מכנסים מרופטים תמיד, כאילו לבש מדי אלוהים.
הוא אמר לי פעם, האם אתה לבוש ונראה כמו יהודי?
בכל פעם כאשר אומרים שאנשים אינם משתנים, אני חושב עליו, איזה מהפך חיים עשה, דעות אחרות, התנהגות אחרת, הכל פרי הבעירה הפנימית שלו.
אולי אנחנו משפחה של חוזרים בתשובה, הטרובדור היה צוחק אומר לי, אתה חוזר בתשוקה.
אבל הוא טועה, אני לא אותו אדם של לפני עשור, הצלב תמיד עלי, את הכאב שגרמתי אני נושא לכל מקום ועליו אני מצטער, מצטער על הכאב שגרמתי לאנשים שלא הגיע להם.
ואין לי באמת תרוץ, לא הייתי דפוק או חסר חינוך, לא הייתה לי דוגמא שלילית בבית, סתם תכונות שליליות שלא הצלחתי לרסן.
המתבגרת נכנסת לאוטו, לבושה בטוב טעם עלי המהיר, חשוף הרבה יותר מידי, עננת בושם תוקפת את החושים. היא עוד תתבגר. עננת הריח הזאת צועקת הינני כאן. היום אתה מבין שנוכחות היא עניין אחר, כמו שהיא נוכחת כרגע במחשבות.
אנחנו מדברים על הכל, על סליחה, על ההכרה בכאב שגרמת, אולי לוינס צודק, כאשר אתה רואה את הזולת, את הצער שגרמת לו,אינך יכול להתחמק מבושתך, אתה פשוט מתבייש בעצמך.
שם נולד הצלב ושם נולד השינוי, חזרה בתשובה היא דרך הייסורים שלך עם עצמך.
בסוף היום הארוך הזה, אני נשכב על המיטה, גודו עדיין מחכים לבואו, הגוף עייף והראש מותש, כל מה שאני צריך זה לשמוע אותה צוחקת, הצחוק שממלא אותי תקווה.
פעם אבוני צחקה בקול רם כל-כך על משהו קשה שסיפרתי לה, מה את צוחקת שאלתי.
אני צוחקת כדי למלא אותך
והראש שלי זרוע זכרונות, כמו שדה בר, שם אין סדר או ערוגות מסודרות, רק טבע פראי וטבעי.
הלוואי שרק נזרע זכרונות של אושר
