לפני לא מעט שנים, סבא שלי מת, היה באמת איש קשה,חרא בן אדם, בבית הקברות בכניסה לירושלים, היה לוח אלקטרוני שסיפר מתי כל לוויה יוצאת, הטיסה לגהנום יוצאת בשעה שתיים בשביל שימחת החיים.
לצערנו אין בבית הקברות טיסות נכנסות, הקדימו את הקורונה בכמה צעדים.
חשבתי שלעולם לא אטוס לגרמניה, המקום ספוג דם יהודים, דם המשפחה שלי שנרצחה שם ישאר עליהם תמיד, אבל בחינוך הקומוניסטי, עבודה קודמת. בכלל צריך לזכור שבאד קרוייצנגן זה שונה מבאד קרוייצגך. החיים והמלון ביד הלשון.
טיסות תמיד הביאו איתן בירוקרטיה,ניירת וטפסים ואם יש משהו בעולם הזה שבאמת מלחיץ אותי זה כל הטופסולוגיה הזאת. במיוחד הטפסים שכותבים עליהם ט.ל.ח.,
אבל הקורונה פינקה אותנו בעוד שיכבת בירוקרטיה לא קטנה ועוד קואופורייט אמריקה הוסיף, לפנק לפנק לפנק. אפילו הסוכנות נסיעות שלחה כמה טפסי פינוק למלא.
מעניין למה בירוקרטיה וניירת כל-כך מלחיצים אותי.
העומס עלי, באמת קצת טיפה יותר מידי, אני מרגיש כמו הרקולס שמחזיק את המבנה שלא יתרסק, החלק הכי מוזר, האישה לא קופצת למעלה עליו וצורחת, תן לי תשומת לב, אני בעיקר מתגעגע אליה, השעות איתה הם לרוב מנוחת נפש, כמה שעות של פגרה מהחיים.
אולי אקח אותה במזוודה, יהיה לנו קר בחוץ וחם בלב, או חם לה בטוסיק וזיעה עלי. יהיה. משהו, העיקר בלי טפסים.
המתבגרת נראת כלפי חוץ מתבגרת שמחה ורגועה, אולי זה אצלי, אני לא מציק לה, נותן שירותי משרד וניקיון, גם שירותי שף פרטי לפי גחמות, כן אני יודע שאני מפנק אותה ,אולי קצת יותר מידי.
אבל גם ככה קשה להיות מתבגרת בימנו, וכשהיא רגועה ושמחה, אני מצליח לישון כמה שעות.
עכשיו אני רק מצטער שהיא לא פה לידי, אולי אסע להעיר אותה, קצת חיבוק לא יזיק פה
בבית הקברות, קריית שאול בירושלים יש דממה הלילה, אין טיסות בשבת, שומרים על קדושה
