אתמול בערב אחרי 20 ימים בדיוק נכנסת שוב בדלת.
כמו תמיד כל מי שראה אותך נכנסת מייד חייך
הרגשת התרגשות מילאה את הבית והגוף רעד ברעידות נעימות.
אבל שישבנו ביחד זה הרגיש קצת אחרת
ניסיתי לדבר והמילים מתבלבלות
לרגעים היתה שתיקה וישר מישהו מאיתנו מצא נושא שיחה חדש.
עברו כמה שעות והלכת
ניסיתי להבין אחרי שהלכת מה השתנה ביננו ועם כל הרגשות הטובות שהציפו אותי התיישבתי להתמודד עם אלו שפחות .
אני מבינה שאני מוצאת את עצמי במקום שאני נלחמת
מרגישה שאני רודפת אחרייך
תוהה לעצמי מתי ואם בכלל תתקשרי מיוזמתך
מתי תכתבי משהו כי את רוצה ולא כי פניתי אליך
מתי תגיבי בתגובה אמיתית ולא באימוג'י.
מתי אני ארגיש שאת רוצה לבוא ולא שבאת כי הזמנתי אותך
מתי אני ארגיש שאת שוב חברה שלי.
חברה אמיתית ששואלת מה שלומי כי היא רוצה לשמוע
ולא מנהלת איתי שיחת חולין
מתי אני ארגיש שוב בטוחה לענות מה שלומי בלי לפחד לפגוע באף אחד.
זה לא הסקס ולא המיניות שחסרים לי כרגע
חסרה לי החברה שלי שהלכה לי לאיבוד.
זה כבר כמה חודשים שהשברים שלי מפוזרים לכל עבר ואין אף אחד שיאסוף אותם.
אולי זו באמת אני, נשלטת שמחפשת רק לרצות
האם יום אחד אני אשלים עם האני שלי
האם יום אחד יהיה לי שוב מישהו שידאג לי
אני לא אפסיק לחפש את החברה שהלכה לי לאיבוד
אבל יותר מכל אני רוצה שתחפשי אותי שוב.