הודעות לָקוֹנִיּוּת
ריקות מתוכן
משהו בין חובה להרגל
מוזר.
והיום גם את זה לא קיבלתי, הגעת? חזרת?את בסדר?
כלום
כאילו אני לא מעניינת כאילו פתאום אני לא חשובה. אפילו לא הודעה לָקוֹנִית.
מנתבת את דרכי בחוסר ביטחון
לא בטוחה מה נכון ומה לא
להיות שם או לא להיות
מה יתרום לי בסוף הדרך
מה יביא אותי לנחלה למקום הבטוח שלי בחזרה
כל בחירה מהולה במיליון סימני שאלה.
אין ברירה חייבת לבחור חייבת למצוא נתיב וללכת בו
משנה את דעותי באופן קבוע לגבי הדרך והרי מי יכול לדעת מה הדרך הנכונה?
יודעת בדיוק מה אני רוצה פשוט לא יודעת איך להגיע לשם.
מקווה, מתפללת ולפעמים גם מאמינה שבסוף יהיה טוב
אם לא נאמין אם לא נשאף לטוב אם לא נחלום אין סיכוי שזה יגיע.
מאמינה בכל ליבי שהכל זה בחירה בחיים ואני בוחרת בחיים.
בוחרת לחיות לשמוח להנות
כי עמוק בפנים אף אחד לא יכול להרוג את מי שאני באמת
גם אם זה לא בכוונה.
מנסה לקבל באהבה את הכעס את הכאב ואת כל מגוון הרגשות שאני חווה, להרים את עצמי עד שיהיה שוב מישהו שאוכל לשים עליו את הראש ולנוח לרגע.
יודעת בדיוק מה אני רוצה כל כך לא מסובך, לנוח לרגע.