מיומנה של סאבית מתחילה

כשהייתי ילדה

שידלתי את שכן שלי, שהיה גדול ממני בשנה, לשחק אתי בשפחה ומלך. זו היתה הגרסה שלי לרופא וחולה….

שכבתי על הרצפה, לא לבושה, קשרתי את עצמי בחגורה שחורה מבד של חלוק שכרכתי סביבי והעברתי גם על הבטן ודרך הכוס, והסברתי לו שאני שפחה והוא מלך שכבש את הארץ ולקח אותי בשבי וצריך לעשות בי שפטים. אמיתי…

הוא נורא נלחץ…. הבין שאנחנו עושים משהו אסור ולא הסכים. אחרי זה גם אמא שלו דיברה עם אמא שלי…. ונורא התביישתי 🤦‍♀️.

אי אלו שנים עברו:)

ומישהו שאל אותי לאחרונה מה באמת באמת אני חושקת להיות.

הצצתי פנימה, וזה לא השתנה.

אני רוצה להיות שפחה יפה שנלקחה בשבי, ששערה סורק, נקשרו בו חוטי זהב, סריסי החצר קרצפו את עורה  שהתרכך באמבטיית חלב ונמשח בשמנים והכינו אותה יפה ומושלמת כמנחה למלך. 

כורעת על ברכיה ועיניה מושפלות, מחכה למלך. 

יודעת שאין לה ברירה אלא להתמסר ולעשות כל מה שהמלך ירצה, בציות מוחלט, לשרת אותו ולרצות אותו. להיות השפחה הכי טובה שלו. הזונה שלו. לתת לו להשתמש בה כמה שירצה ואיך שירצה. גם אם זה יכאב… במיוחד כשזה יכאב.

והמלך?

המלך ירים את סנטרה באצבעו, יביט בה, עיניה עדיין מושפלות, ויתאהב בה ישר.

הוא ירגיש שהוא חייב לעשות אותה שלו ושתהיה רק שלו תמיד…. To claim her … אבל זה כבר פרק אחר:)