המראה

לכל מי ששלח לי הודעות פרטיות - תודה לכם. מכיוון שאני מקבלת הרבה הודעות (וגם, כמו שניתן לצפות, לא כולן בנושאים רלוונטיים...) אני לא מצליחה לענות לכולם (כי אני רוצה לענות בנימוס, לא סתם במילה, ואם אעשה זאת אשב על זה שעות...). רציתי להגיד לכולכם תודה, ולהבטיח למי שביקש שאעשה חיקוי לבלוג שלו, שאצפה קצת, אלמד קצת (את אלה שאני לא מכירה), ואם ארגיש שאני יכולה לעשות משהו טוב, אעשה זאת (לא את כולם, כמו שאמרו חכמים בכל השרשורים והבלוגים בנושא, אפשר לחקות, רק את מי שיש לו מאפיינים בולטים גם ככה).

בכל מקרה, תודה, ואני מקווה להצליח להנעים את זמנכם גם בעתיד, ובתקווה לא לפגוע באף אחד.

אחרי הויכוחים האחרונים בפורום, ואחרי שעכשיו הגבתי גם בבלוג של ונוס, אני מרגישה צורך לחזור על עיקרי הדברים, למען הסדר הטוב:

1. כל אדם שכותב בפורום ציבורי שפתוח לאלפי גולשים ללא כל סינון, צריך להביא בחשבון שיהיו תגובות שהוא לא יאהב. אם מישהו מפרסם סיפור, הוא לא יכול לצפות לקבל רק שבחים, ואם הוא לא מוכן לקבל ביקורת (ואפילו לעג) - הוא לא צריך לפרסם סיפור. אי אפשר לבחור איזה תגובות נקבל. פרסמת - על אחריותך. כל עוד אין בתגובה עבירה על החוק (במקרה הזה, חוקי האתר), אתה חייב לקבל אותה בהבנה. כשאני פרסמתי את הפוסט שלי הבאתי בחשבון אפשרות שלא יאהבו אותי, ואכן, אף אחד לא שומע אותי מתעצבנת על זה. אני מתעצבנת רק על זה שיש אנשים שחושבים שאם לא אוהבים משהו שמישהו אומר, אפשר לנסות למנוע ממנו לחלוטין לומר זאת. לא היה ולא יהיה. כלומר, היה ויהיה, אבל באיראן.

גם לעניין "פגיעה ברגשות" אין פה קשר. פרסמת משהו בפורום? ייתכן שאנשים יחשבו שאתה מפגר, וזכותם לומר זאת, ממש כשם שזכותם לחשוב ולומר שאתה גאון. ייתכן שאנשים יחשבו שאתה מופרע ושהבדסמ שלך הוא מחלה, וזכותם לומר זאת, כשם שזכותם לומר שאתה המורה הרוחני הנערץ עליהם.

2. רשות. ממתי מבקשים רשות לעשות בדיחה? אפילו בדיחה על חשבון מישהו. אתם מעלים בדעתכם את כותבי ארץ נהדרת מתקשרים לשר הביטחון ושואלים אותו אם איכפת לו שיוציאו אותו אידיוט? מי שנמצא בעין הציבור (במקרה הזה, ציבור הקהילה), נתון לביקורת הציבור. אני לא צריכה ואף אחד אחר לא צריך שום רשות מאף אחד כדי לכתוב עליו. יכול להיות שמחר יפורסם פוסט שלועג לי, ולא עולה על דעתי שמישהו יבקש את רשותי לעשות זאת. זכותו. אם היינו מבקשים רשות כל פעם שאנחנו רוצים לצחוק, לא היינו צוחקים לעולם.


3. לא היתה לי כוונה לפגוע באיש. כן, לקחתי בחשבון שאנשים יתעצבנו או ייעלבו מזה שאני מחקה אותם, אבל אין מה לעשות - חיקוי זה לגיטימי, וגם סאטירה, ואפילו פארודיה (ופארודיה עושים על מישהו ששווה לעשות עליו פארודיה. מישהו חושב שהייתי מחקה את צ'יטה ואת ונוס אם לא הייתי קוראת באדיקות את הבלוגים של צ'יטה ו-ונוס? זה שמחקים אתכם, אומר שאתם מספיק חשובים כדי שיחקו אתכם. כמו שאמר ספקטור בבלוג של ונוס - אף אחד לא הולך לחקות את שפחה45), ואם מישהו נפגע מזה שחיקיתי את סגנון הכתיבה שלו - אין לי אפשרות להתנצל על כך בכנות, כי עשיתי זאת ביודעין ובכוונה, ואני לא חושבת שעשיתי משהו לא לגיטימי.

עם זאת, אם מישהו נפגע ממשהו עמוק יותר, לא סתם מזה שחיקיתי אותו, אלא ממשהו אמיתי שאמרתי - הרי שזו לא היתה מעולם כוונתי, ואני מתנצלת בכנות. הגבתי עכשיו בבלוג של ונוס שטען שהוא חושף את רגשותיו הכמוסים ביותר בפני הקוראים, ופתאום הם מושמים ללעג. הזמנתי את ונוס לקרוא שוב את הפוסט, ולומר לי עם היד על הלב איפה אני צוחקת על רגשותיו הכמוסים, או על משהו עמוק או מהותי יותר מסגנון הכתיבה שלו. אם באמת יש שם משהו כזה, אני אערוך אותו מחדש או אוריד אותו לחלוטין, כי מעולם לא רציתי לפגוע באיש.

צחקתי על הפסיקים של צ'יטה (שפירט את הפטיש שלו אליהם מאז!), וצחקתי על זה שונוס נוהג לדבר על גמירות, ועל זה שצ'יטה אומר הרבה "בכלל" ועל זה שונוס מתאר לפרטי פרטים חפצים או מקומות. לא צחקתי על רגשות, ולא על פחדים, ולא על מחשבות, ולא על שום דבר מהותי יותר מסגנון כתיבה. ניתן לראות זה שחור על גבי לבן. אם הייתי מחפשת לפגוע במישהו או לשים ללעג את רגשותיו הכמוסים ביותר, אני מניחה שלא הייתי מתעסקת כ"כ הרבה בפסיקים ובמספר הגמירות. ושוב אני אומרת - עצם התיאורים האלה והסיפורים האלה נועדו למשוך קוראים. גם ונוס, גם צ'יטה וגם פלג אוהבים שקוראים אותם, ורוצים שיקראו אותם כמה שיותר, אחרת לא היו חושפים את חייהם האישיים כך. אז הם הצליחו, ובין כל הקוראים הם משכו גם אותי, וגם אנשים שלא אוהבים אותם (ואני בפירוש אוהבת). אי אפשר מצד אחד לפרסם משהו במטרה שיקראו אותו כמה שיותר אנשים, ומצד שני להתלונן על תגובות, על ביקורת או על צחוק. זה פשוט לא הולך ביחד.

אני שוב חוזרת - התנצלותי הכנה בפני כל מי שנפגע ממני מעבר לעצם החיקוי עצמו. לא הייתי מחקה משהו שאני לא קוראת או אוהבת בעצמי. אני מקווה שתבינו זאת ותקבלו זאת ברוח טובה. אם משהו ספציפי באמת פגע או מטריד אתכם, אנא אימרו לי ואטפל בו.

מקווה שלא אצטרך יותר להתייחס לנושא. לילה טוב.

הדבר, שאני, הכי אוהב בבוקר בכלל, זה כשהשמש, הקרן שלה, ליתר דיוק, חודרת אל חדרי, דרך החלון ונשברת על, הקיר. שאז, אני רואה את האור בצורתו, הגולמית, כל כך שכך, שאני חש, כאילו אני (דום מתחלף מסוכן שכמותי), נוכח {מי שישמע} בתהליך הבריאה עצמו בכלל. אבל ממש לגמרי. האור, מתפרד, לכל כך הרבה צבעים. פששש לגמרי. יש לבן, שהוא הטהור, הנקי, הראוי, כמו הגננת (הסאבית המתחלפת המסוכנת שלי, מי שישמע), שהוא לגמרי צחור בכלל. ויש שחור, שהוא כמו החושך, מאפיל בכלל, מייאש, אויש לגמרי. וביניהם, כל כך הרבה צבעים, שכל אחד מהם, כביכול, נושא עמו חלק מהעולם, או, יש מי, שיגיד, עולם ומלואו. פששש. הגננת אומרת שנהייתי, פילוסוף, לעת זקנה בכלל. פחחח. זה עוד יעלה לה, ביוקר. היא כנראה, לא זוכרת, שאני בכלל דום מתחלף אכזרי, ומסוכן, ולא כדאי, לה, להרגיז את, שכמותי. ממש לגמרי לא.

אז קמנו, הבוקר, הגננת המסוכנת, ואני, אדונה המסוקס. ידיה, הענוגות, היו, למעשה, קשורות למיטה, בחבל, ואת פיה מילא, גאג. נזכרתי, שכשרק הגעתי לאתר, ועוד הייתי, דום מתחלף מסוכן מתחיל בכלל, ולא ראוי, מבחינת הנסיון, שאז, לא היה לי בכלל, אמר לי --שם של דום ותיק כלשהו--, שהוא מורי ורבי, ולמדתי ממנו הכל, על בדסמ, וגם לא על, בדסמ, לא לשים גאג כשהולכים לישון. כמובן שאני, שלא ידעתי דבר, וחצי דבר, על בדסמ, וכל הידע שלי {מי שישמע}, גם היום, שקול לקליפת השום בכלל, רק שאפתי ללמוד, ככל האפשר, מאדם, שחוכמתו, עולה רק, על תבונתו. אז הקשבתי, לגמרי בקשב רב, וניתן לומר, שהוא למעשה לימד אותי, כל שידעתי, בנושא בכלל. כל כך שכך, שלא הייתי מסוגל, לעשות צעד אחד בבדסמ בכלל, בלי עזרתו. ממש לגמרי. ואת זאת אני, מוקיר לו, עד היום.

ובכל זאת, ומבלי לפגוע, חלילה, בכבודו, עבר מאז, בכל זאת, יום. ולמרות שאני, עדיין, כגוזל עופרים, באחו, תינוק בן יומו, בקן הנשרים, וכל הבנתי, בבדסמ, אינה מגיעה, לקצה סנדליו האיכותיים מעור איטלקי בכלל, בכל זאת חשתי, שאני יודע מספיק, לשים לגננת גאג לפני שהולכים לישון. אז הגננת נחנקה. לא מאוד לגמרי, רק טיפה. בהתחלה, כשהיא השמיעה, קול כזה: פששש, חשבתי שהיא, מגיבה לפוסט שלי בכלל. ואז היא שינתה לפתע את צבע, עורה, לאדום. אבל אני, חשבתי, לתומי, שאינני מבין {מי שישמע} בטיפוח נשי, שזה הסומק, החדש, והיקר שלה בכלל. אבל אחרי כמה, שניות, נפל לי, סוף סוף לגמרי, האסימון, ומיד שאלתי, אותה, אם להוציא לה, את הגאג. היא ניסתה לדבר, אבל, תחת זאת, מלמלה משהו, לא ברור בכלל לגמרי. חשבתי שאולי, היא ממלמלת, בגלל שתקוע לה כדור גומי בפה, ואולי כדאי, שאוציא, אותו. אבל רק אתמול, התחלפנו, והבנתי, ממש לגמרי בהבנה מלאה, שהיא אוהבת שאני שולט עליה, על אמת. אוהבת, ממקום עמוק בכלל, אמיתי לגמרי, עמוק יותר מהמצולות, ומן השורש. אז לא רציתי, להצטייר עכשיו, בטח עם המשברים, שהיו לנו, לאחרונה, כרכרוכי. אז אמרתי לה: "מי שישמע בכלל, את עכשיו הולכת לישון, ממש לגמרי, בלי אויש ובלי פששש". כזה אני כשאני שולט, קשוח ואכזר ממש לגמרי, פששש, אויש. לי מותר.

ובאותם רגעים, כשאני, הבטתי בה, וכשהיא, נשמה מהאף, חשבתי, כמה אני אוהב בדסמ, לגמרי אוהב, משוגע על זה, מי שישמע. ועוד יותר משוגע, על הגננת, המוסמכת בכלל, על ידי משרד החינוך. וראשה, המתולתל, נח כאבן חיה שאין לה הופכין על ידי, החסונה. וידעתי, שאני מאוהב בכלל, כל כך שממש. וחשבתי, לעצמי, שפששש לגמרי. כל כך כך שהרי, גם אנחנו, תיכף ביחד יום. }{

היום אחרי שצחצחתי שיניים העברתי חוט דנטלי בין השן הטוחנת השניה מימין לשלישית, והחניכיים שלי התחילו לדמם. הרבה אנשים לא אוהבים דימום מהחניכיים, אבל מבחינתי דם זה סימן של חיים, זה אפילו גורם לי לריגוש מסויים. אוננתי לתוך הכיור אבל תוך כדי התחלתי להרהר בזה שאני צריך ללכת לדואר לשלם את הרפורט על החנייה על המדרכה בלינקולן (הבני זונות רוצים 500 שקל, באיזור שאין בו חנייה לזבוב זין אם אני משלם), וזה קצת כיבה אותי. בכל זאת גמרתי, אבל בצורה חלשה ולא מספקת, אפילו לא הגעתי למראה. ניגבתי את הזרע בנייר טואלט וזרקתי לבית שימוש כדי לא לסתום את הכיור, כי פעם קודמת שזה קרה הייתי צריך לצחצח שיניים שלושה ימים בכיור שהמים בו לא יורדים ומריחים כמו זרע. תהום מכריחה לפעמים כשאנחנו מסשנים ללקק את הזרע של עצמי, אבל באמצע צחצוח שיניים זה לא הקטע שלי, בטח כשהחניכיים שלי מדממים. אני מקווה שהם יירגעו עד ההופעה ביום שישי, כי קשה להופיע ככה. זאת אומרת, זה לא מפריע לשיר, אבל לפעמים מההתלהבות נתקעים עם הלסת במיקרופון וזה כואב, ולא כאב טוב כמו מצבטים על הביצים או נר דלוק בחור התחת, אלא כאב מבאס, ואז אם החניכיים מדממים הבאסה מתעצמת. למזלי תהיה לי את הכלבה החדשה קשורה בזמן ההופעה, ואז מקסימום אם יכאב לי אני אוציא את האגרסיות על הציצים שלה.

הלכתי לראות אם תהום הכינה לי ארוחת בוקר. לאחרונה אני קצת מאוכזב ממנה. נדמה לי שאנחנו חווים שיגרע במערכת היחסים שלנו. היא כוסית כתמיד וכשאני רואה את הציצים שלה מתנודדים כשהיא הולכת אז בא לי לתקוע לה שם ועכשיו, אבל אם היא מסתירה את החזה או מדברת אני ישר מתעצבן. אני מרגיש ככה מאז הסשן שעשינו לפני שבוע וחצי. היא היתה למעלה ואמרה לי לרדת לה, אבל לא אמרה לי את זה מספיק בכוחניות, וזה לגמרי כיבה אותי כי הרגשתי שהיא סתם בחורה מאוהבת ולא באמת שולטת בי. אמרתי לה שהיא צריכה להיות יותר דורשנית ולהרגיש שהיא זו שנמצאת פה בעמדת הסמכות, אז היא ביקשה סליחה וסלחתי והיא ניסתה שוב. הפעם היא אמרה לי באופן כוחני מדי, וזה לגמרי כיבה אותי כי הרגשתי שהיא דורשת ממני יותר מדי ונכנסת חזק לעניין הזה של השליטה ולא אוהבת אותי יותר. היא שאלה אם אני רוצה להפסיק אבל לא ידעתי מה אני רוצה ולא עניתי לה. היא התעצבה, ולגמרי לא בצדק, כי ממש לא התכוונתי להסתכל עליה בעצבים תוך שתיקה מתריסה בזמן שאני ממלמל לעצמי שהלוואי שהייתי מוצא מלכה אמיתית, זה פשוט יצא ככה כי לא שמתי לב. אז היא נכנסה לסרט ואמרה לי שאם ככה אז נפסיק את הסשן, אבל אמרתי לה שלהפך - הנה ההזדמנות שלה לתפוס פיקוד ולהעניש אותי כמו שצריך. היא שמה מצבטים על הפטמות שלי אבל זה ממש כאב והרגשתי שהעונש מוגזם ואמרתי לה את זה, אז היא נעלבה כמו כוסית והלכה לשירותים, ואני נאלצתי לאונן וגמרתי בצורה חלשה ולא מספקת. מאז אנחנו לא מדברים יותר מדי. היא מנסה מדי פעם ליזום שיחה, אבל אני לא משתף פעולה. מבחינתי, אם היא לא מבינה מה אני מרגיש, אולי היא לא צריכה להבין, וזה בטח לא התפקיד שלי להגיד לה. הבעיה היחידה היא שאני מת לזיין אותה בתחת, כי עברו כמעט שבועיים מאז הפעם שעברה ואני עד עכשיו זוכר איך גמרתי בצורה חזקה (ומספקת) בתוך התחת שלה וזה מטריף אותי. אני מרגיש שככל שהזמן חולף ככה גדל הסיכוי שאני אסלח לה, פשוט בגלל שאני מת להתפוצץ לה בתוך החור האחורי.

גיליתי שהיא כנראה עדיין כועסת, כי היא הכינה לי רק חביתה מקושקשת משתי ביצים עם עשבי תיבול ונגיעות גבינת צ'דר לצד לחם כפרי עם ריבה ונקניק מעושן יחד עם כוס קפה טרי קלוי במקום, אבל לא טרחה אפילו לקרב לי את הכסא עד למרחק האידיאלי מהשולחן כך שאוכל להשתמש בסכו"ם בלי למתוח את יד ימין, שכואבת לי עדיין מאז שהצלפתי באורח שלנו לפני שלושה שבועות, כשתהום היתה הכלבה שלי והוא היה החתול שלה ואני הייתי הקיפוד שלו וכך היה לנו מעגל קסמים של סמכות. נאלצתי לעשות זאת בעצמי וחשתי את הכאב בגיד, אם כי במידה פחותה מאתמול (כשתהום אמנם קירבה את הכסא למרחק האידיאלי מהשולחן, אבל לא טרחה להוציא את הכוס עם הברווזון שהיא יודעת שאני אוהב, כך שנאלצתי לאחוז בספל לא מוכר שאין לי זיכרון שרירים לגביו, מה שגרם לי לכאב מעומעם באיזור פרקי האצבעות).

התעצבנתי שאני צריך להתעסק בכל הפרטים האלה כשאני עסוק. באותו בוקר היה לי תור למספרה, כי הייתי צריך לעצב את הקוצים לקראת ההופעה. זאת אומרת, הקוצים היו מעוצבים אחרי שבפעם שעברה ציפיתי אותם בבדיל, אבל הרגשתי שהצהוב-מדבר-יהודה מתחיל לדהות ואולי כדאי לצפות אותם מחדש. חשבתי על צהוב-לימונדה-ורודה בשביל ההפתעה לחבר'ה במועדון. ידעתי שהגוון הזה של צהוב הוא בעל משקל סגולי גבוה ויכביד על הפוני שלי, אבל בשביל הבמה אני נותן את הכל. באותו רגע תהום נכנסה ושאלה אם הכל בסדר. התרגזתי שלא איכפת לה מספיק בשביל לשאול אם "הכל אחלה?", והיא ישר מורידה ציפיות לבסדר. החלטתי ללכת בלי לענות לה ואפילו בלי להסתכל עליה כדי שתבין שמשהו לא בסדר (אירוני בהתחשב בשאלה שלה) אבל הפיתוי היה חזק מדי והגנבתי מבט. איך שראיתי אותה בשמלה השחורה בלי הכתפיות (גזרתי אותן כי הן גרמו לשמלה לכסות את הציצים שלה) הרגשתי את הזין שלי מתחיל לעלות, ולפני שהבנתי מה קורה גמרתי בתוך התחתונים בצורה חדשה ולא מאופקת. ניסיתי לשמור על הבעה מאופקת בשביל שלא תדע שאני נדלק ממנה כ"כ, אבל נראה לי שהיא הבינה כי היא נענעה את התחת שלה לעברי והלכה לחדר השינה. מיד התפשטתי והלכתי אחריה על ארבע, והסתשנו לנו עד הצהריים, כשאני גומר עוד פעם אחת חזק על הבטן שלי, ואז מלקק את תהום לארבע אורגזמות רצופות. נרדמתי כשהפנים שלי מכוסים במיצים שלה והזרע מתייבש לי על הבטן. וידאתי שהיא ישנה והבאתי עוד אוננות חפוזה תוך שאני מדמיין את עצמי פוקד עליה לחשב את האיבר (חחח) הכללי של סדרה הנדסית אינסופית, ומצליף בה במערוך כל פעם שהיא מפספסת משתנה. גמרתי בצורה חלשה, אבל די מספקת, וניגבתי את הזרע החדש (את היבש לא הצלחתי להוריד בלי מים, ולא היה לי כוח להתקלח) עם קלינקס ורוד שהיה לנו ליד המיטה. כבר עכשיו אני מתכנן להתעורר מחר, ואיך שאני פוקח עיניים לתפוס את תהום ולמחוץ את הציצים שלה על ידי זה שאשב לה עליהם עם קרש לחיתוך ירקות. החיים טובים!

לא, לא להצעות זוגיות \ מיניות \ בדסמיות.

עם זאת, אם מישהו רוצה שאשבט את הבלוג שלו, אשמח ואתכבד.