קשה לי עם התרפסות.
אני מבחינה בין התרפסות, שלרוב היא ברברת על נושאים כלליים של מי שאין להןם משהו אחר לומר ומטרתה לרכך את האווירה לקראת אינטרס כלשהו שעוד יבוא, לבין מחמאות, שהן ספציפיות וייחודיות אלי ומגיעות מעומק הלב ומתוך כוונה כנה. כיוון שכך, מראש אני לא מעריכה במיוחד שטף מלל כללי שכל אחת היתה יכולה לקבל.
לפעמים זה ממש מגוחך:
"הדובדבן שבקצפת, אם נערצה, גבירת האור, הבלתי נשרפת, מנתצת השלשלאות, הטצאחיק של השבט, Divine being, אלת כל הבריאה, סוכנת הכאוס, מלכת העולם התחתון, חביבת הקהל, כיפת ברזל, אוויר הרים צלול כיין, ורטרס אורגינל במרקם קרמי".
כל זה נחמד (ידוע ש'נחמד' הוא עלבון), גם אם - תסלחו לי - דבילי, כי באותה מידה אפשר יהיה לומר זאת לקופאית בסופר (היא תתקע בך מבט מוזר, היא נמצאת בסופר כדי שלא יזהו אותה). בשורה התחתונה אין פה שום דבר שאומר שראו אותי, שממש קשור אלי: איפה הכשרונות הייחודיים שלי? מה מפה מתייחס למשהו שאני עשיתי והשגתי? איך באות לידי ביטוי תכונות האופי הנהדרות שלי והקסם האישי שמאפיין אותי?
הכרתי פעם מישהו כזה, תכלס בנאדם מניפולטיבי, ששימן את דרכו באמצעות "מחמאות", שהיו בעצם התרפסות, וככל הנראה חילצו אותו מצרות רבות. פניו נהרו לקראתי כשאמר "יפהפית הרים, זה הדבר הכי מדהים שאכלתי" (שלצערו נאמר על ניסוי יצירתי מדי שהיה מזעזע בטעמו ולא היה לי לב לזרוק. עוד יותר לצערו, בפגישה כמה ימים לפני כן הוא עיווה את פניו כשטעם את אותם תוצרים ואמר "זה... מקורי מאד" - כך שהשקר הבוטה הסגיר אותו. הוא לא ידע מתי לעצור).
אניווי, אפשר למצוא משהו נחמד לומר גם בלי ליפול לקלישאות גרנדיוזיות. אני, למשל, כותבת מצוין, בדיוק כמו שלימדו אותי במתנ"ס עוזיאל בטבריה ;)
