פני מועדות לכוכבים

מישהו כתב על עצמו כמה מילים, תיאור עצמי של בנאדם סימפטי, ובשורה האחרונה הוסיף "הפלפאף, לא ונילי".

קראתי הארי פוטר, ואמנם אני לא מומחית גדולה, אבל ממה שזכור לי האפלפאף היו הבית הכי lame, אלה שאין ממש מה לומר עליהםן: אין שם שאפתנות, לא יוזמה, לא מנהיגות, לא ידענות יוצאת מגדר הרגיל או יצירתיות, שום תכונות בולטות. זה הבית שהוא המקבילה לצבעי פסטל חמדמדים שלא יזכרו מהם כלום. אפילו בז' הוא צבע שגדול על הפלפאף (זה אמנם צבע עם אופי משעמם, אבל גם משעמם הוא תכונה זכירה).

אז כמובן, המחשבה הראשונה שלי היא איך לחלק את הבתים לוניל/קינק, כי בשם החיבה להגדרות, כל דבר נכנס לחלוקה לבתים של הארי פוטר. כלומר סבבה אוקיי, בני אדם הם יצורים מורכבים וכל השיט הזה, תבניות נועדו לעוגות כפי שוניל נועד לגלידה, יחד עם זאת ברור שסאדיזם הולך טוב עם סלית'רין. ג'.ק. רולינג הטרפית שונאת הטרנס* אשכרה כתבה את כל הסאדיסטים והסאדיסטיות בסלית'רין. אסטה לרגע מהנושא ואעיר שהסאדיזם של סלית'רין ישיר, ולכן פחות מסוכן בעיני ממניפולציות נוסח דמבלדור הזקן הסנילי שבמסווה של טוב לב סיכן קטינים וקטינות. אניווי, אם לחזור לנושא, לגריפינדור הייתי נותנת וניל - בית שמאופיין בפוציות עד אין קץ. אז גריפינדור יישארו עם וניל ותנוחה מיסיונרית. כן.

רייבנקלו נשמע לי בית שהוא עמוק בקינק, אולי גם קומונות ופרדס חנה.

אבל הפלפאף? בית חסר אופי שכל מה שיש לומר עליו זה "לב טוב"?! סורי, נו קינק פור יו.

היתה לי לאחרונה אינטראקציה עם מישהו שחיפש להשיג פריט כלשהו, שבעבר הקרוב היה אפשר בין השאר דרכי - למרות שאני ממש לא היחידה.

הוא כתב לי במטרה להתעניין ואמרתי שזו לא תקופה טובה. מה שהיה - היה. אולי יהיה שוב בעתיד, בטח לא כרגע.

הוא ניסה שוב, והפעם עניתי משהו בסגנון "כמעט מתתי, אני מנסה לחזור לחיות". לא בניסוח הזה, אבל זו היתה תגובה שמבהירה שעבר עלי משהו ואין לי פניות משום סוג לעולם החיצון.

"אני יכול להקל עליך ולהגיע אלייך בעוד כמה שעות"

כלומר אוקיי, ברור שהופתעתי משום שציפיתי במקסימום להבעת אמפתיה ושבכך תסתיים האינטראקציה, כי אם אין לי פניות אז אין, בין אם אצא מגדרי או שהוא ייצא מגדרו, וממילא פתוחות בפניו אופציות אחרות. אבל בינינו, אני קצת קצת מבינה את המיקוד הכל כך מוחלט במטרה (כמו כיסוי עיניים של סוסי מירוץ, שמעוור אותם לכל הסחת דעת אחרת - ובאותו רגע מה שעבר עלי היה בתכלס הסחת דעת עבורו), ואת הנחת המוצא שלו, שאם הוא יבוא אלי הוא באמת יקל עלי בכל מה שכרוך בתפעול ובלוגיסטיקה, שאני לא כועסת עליו ולא עומדת לומר "אוי, איזה אנשים יש בעולם".

היה. נגמר. נשכח.

נזקקתי לאחרונה לכמה פריטי ביגוד והנעלה שחסרים בארוני, עד שממש חשבתי לחפש בחנויות ולקנות (אני שונאת שופינג. קניות אונליין הן דבר כל כך נוח וחבל לי על כל פריט שחובה למדוד לפני הקניה). המסקנה היא שעם השנים פיתחתי חיבה לאיכות והיא תופסת משקל גדול יותר בשיקולים. בחנויות, לעומת זאת, המצב על הפנים. לדוגמה נעליים, או ספציפית מגפיים: כל מיני חומרים "דמויי עור" שנראים כמו גומי או פלסטיק או יציקת דילדו נוקשה מאליאקספרס, בעיצוב כל כך גנרי ועם סוליה כל כך לא נוחה, שרק להביט בהם שואב ממני את שמחת החיים. על למדוד אין בכלל מה לדבר.

שלא תבינו לא נכון: אני מחפשת מגפיים שאינם מעור. על אף שאיני צמחונית, אני לא לובשת בגדי עור ולא נועלת עור. אבל זה לא חייב להיראות כל כך... זול.

הדבר נכון גם לגבי מכנסיים וג'קטים, שרובם גזורים באופן גנרי וחסר צורה ייחודית וחסרי תיפורים מתאימים, כך שבמקום להדגיש את קווי הגוף הם זרוקים עליו כמו כיסוי רכב או אוהל. דכאון.

גם עשיתי טעות טקטית, וביקשתי מחברה - אותה חברה שמצהירה על עצמה שהיא מעדיפה בינוניות - משהו מסוים כמתנת יום הולדת. אלא שיש לה כמה חנויות שהיא נהנית מהן ואוהבת לקנות בהן, מסוג "כלבו זול הכל למשפחה", "סיגי סטור", ו"חנות המשקאות של פליקס סיבוני", ולעצמי אני מעדיפה דברים קצת יותר, נו, הולמים. נקרא לזה הולמים. אבל ברור שאני רוצה להגיד איכותיים, שאגב מחירם לאו דווקא גבוה יותר.

יש בזה משהו מתנשא, יש בכך משהו מבודד. אבל וואלה, אין לי כוונה להתנצל על הדברים שאני אוהבת ועל איך שאני אוהבת אותם, בדיוק כפי שחובבי וחובבות אננס על פיצה או אלו שבעד שוקולד מנטה לא יתביישו במי שהןם אלא יכריזו על השונות בגאווה (כן, ספיקינג אוף פיצות, מזמן הפסקתי לאכול פיצות זבל ואני מעדיפה לצרוך פיצות בוטיק, או לכל הפחות כאלו שאשכרה השקיעו בבצק שלהן ובתוספות טריות ובשילובים מעניינים).

אפרופו, יש לי יום הולדת מתישהו בקרוב ואם תרצו לשמחני במתנות - לא אתנגד  ^_^

היתה לי שנה שבהיבטים מסוימים נהייתה מסריחה (הבה נודה: לרובנו היתה שנה מסריחה), ובא לי ומותר לי להתפנק. אל תתביישו.

היתה מסיבה מהממת, עטפתי את המתנות כך שנראו כמו יצירות אמנות קטנות, עד שא'נשים הודו שחבל לפתוח אותן, והעיקר - כל אחת ואחת מהמתנות קלעה בול (כולל "איך זכרת שחיפשתי כזה?!").

כמו תמיד באירועים כאלה, נוצרו איים של שיחות, ואחת הבלתי נתפסות (במידה מסוימת) היתה של חבר אהוב עם החברה הלא שאפתנית. היא מעידה על עצמה מראש שהיא מכוונת לבינוניות, שלא מעניין אותה להתקדם בעבודה או בחיים, שטוב לה עם מה שהיא מכירה ורגילה אליו. וכשישבנו שם, לידינו פלטת בשרים ופלטת גבינות, והיא נישנשה בשמחה רבה גאודה, החבר האהוב הציע שתטעם גבינה אחרת מהפלטה, שהיא החביבה יותר עליו. היא סירבה.

"מילא בחנות, אני מבין שלא תרצי להתחייב לקנות חבילה שלמה, אבל לטעום חתיכה קטנה? זה כבר מולך!"

היא טענה שהיא אוהבת את מה שהיא אוהבת, והגבינה האחרת היא, ובכן, אחרת, ולכן אין סיבה שהיא תטעם אותה. נכון, יכול להיות שהיא תאהב גם אותה ושיהיה לה טעים, אבל כרגע יש לה אחת שהיא יודעת שהיא אוהבת, אז למה לנסות אפילו חתיכה קטנה של משהו חדש, אם היא יכולה להמשיך עם עוד ממה שהיא כבר אוהבת?

ותכלס, לא מדובר במשהו שיכול להזיק או שהשפעותיו לא ברורות, כולה גבינה, מה הביג דיל לנסות? אז בהיגיון שלה, השאלה שיש לשאול היא מה הביג דיל לא לנסות.

במובן מסוים זו שאלה שהיא מאד אנטי FOMO.

היה שבוע לא פשוט, מכל מיני סיבות, ועוד יהיו שבועות לא פשוטים. רגע לפני ששקעתי לתשישות מוחלטת, החלטתי שלא יקום ולא יהיה: אני רוצה לכייף ובכוונתי לוודא שיהיה לי טוב. הודעתי לחבריםות שאני עורכת מסיבה - לא משהו גדול, כמה חבר'ה שטוב לנו יחד, לשעה-שעתיים (ממילא היה קשה לתאם זמנים של כולנו ובאמת שלא צריך למתוח: רק להיטען באנרגיה והלאה לדרכנו). הכרזתי שאני קונה מתנות לכולןם - בעיקר שטויות מטומטמות (אך פרקטיות במידה) בערך כספי לא גבוה, כל אחד ואחת בהתאם לאופי ומה שמתאים, וכמה שאמצא (אך לא פחות משלוש מתנות לכל אחד ואחת, ומותר להתחלף או להחזיר). אחד מיד הודיע שיזמין אוכל, משהו מיוחד שהרבה זמן רצה לנסות (הרעיון הוא לשבור שגרה אז אי אפשר למשל סתם פיצה, אלא משהו שלא יוזמן בדרך כלל), אחר אמר שהוא יהיה אחראי על הדרינקים, שלישית הודיעה שהיא תביא קינוחים. 

ההתגייסות הזו קצת הממה אותי, לא חשבתי שהמסיבה כל כך תשמח את השאר, בגילנו זה בד"כ נחשב "שטויות" ולמי יש כוח. אבל וואלה. בחרתי טוב.

היום הסתובבתי לחפש מתנות: לא הכל חייב להיות חדש לגמרי, כי המטרה היא לשמח. זה כן חייב להיות מותאם במדויק. אז קניתי תה מיוחד פה, תבלין מסעיר שם, סוכריות קופצות לכל החבורה (כי זה מטופש ויצחיק את כולנו מאד), מדבקות חמודות ועוד כל מיני דברים קטנים (וגם צעיף אחד שהוצאתי מארוני ומישהי תקבל כי הוא בול האופי שלה והיא תצווח מאושר). ו-וואלה, זה עשה לי ממש טוב: כל היום הסתובבתי עם חיוך מרוח על הפרצוף, ועכשיו, בעודי עוטפת את המתנות (בניירות fancy לחלוטין וסרטים מוגזמים, כל אחד ואחת עם עטיפה בצבעים והדפסים שיתאימו לאופי, כך שלא יהיה צריך מדבקות שם כדי לדעת מה הולך למי), אני צוחקת מאושרת.

התגעגעתי לזה.

יש יום בשבוע שאני מקדישה לפגישות עם חבר וחברה שהכי קרוביםות אלי, ונועד להטענת מצברים. השיחות נעות באקראיות בין להתלונן על עומס ועל קשיי השבוע, לבין לצחוק על דברים מופרכים שהתרחשו בחיינו, או סתם להתפעם ממה שמסביב, ולפעמים רק לבהות באוויר. זה לא משנה, העיקר הוא הביחד וחוסר שיפוטיות.

החברה היא כזו שלא משנה מה יקרה - לא אקנא בה, לא יהיה מצב שאומר "למה היא כן ואני לא", וזה מה שהופך את הדינמיקה בינינו לכל כך נהדרת.

החבר פשוט מכיר אותי ממש טוב, ואמנם הוא מסוגל לשחוק את סבלנותי, אבל ברגעים היפים הקשר בינינו מפרה, אני מקווה שאת שנינו.

בקיצור, אתמול חיפשנו מקום לאכול ובדרך חזרה תפס אותנו הגשם. אני אוהבת גשם, ואוהבת להירטב עד גבול מסוים. אתמול זה היה כיף: אמנם כל הבגדים שלי נרטבו לגמרי, שלא להזכיר את הנעליים והגרביים, אבל זה היה גשם נחמד, מחייה. אח"כ אצלו בבית, הוא קצת פחות שש לרעיון שאטפטף מים על הרצפה ועל הספה, כך שקיבלתי מגבת, ואחר כך מכנסי טרנינג וסוויטשירט להחלפה, וגרביים חמים, וגם כוס תה מהבילה ודרינק לחיזוק הנפש, והוא טרח והדליק את התנור שריצד כמו אח מבוערת קטנה ונחמדה, והניח את נעלי לייבוש, סוליות בחוץ, וגם הביא כרית ושמיכה שיהיה לי נחמד, והתיישבנו לראות סדרה.

הכל היה כל כך נוח, כל כך נעים וכל כך טבעי, שלזמן מה נדמה היה שהעולם ממש בסדר. לזמן מה הייתי בתוך בועה של שלווה ורווחה.

אישית אני לא בענייני השפלות, זה מרגיש לי כמו במת הקאמל-קומדי-קלאב. אבל אילו הייתי, לבטח הייתי הולכת על אקטואליה (וזה היה נשמע כמו קאמל קומדי קלאב). נשלטים אומללים ו(כנראה) חסרי עולם התוכן הרלוונטי היו צריכים לשמוע משפטים כמו "דינג, דינג, דינג! יא rookie אומלל, חושב שאתה מוצלח? גראנד-מאסטר בעיני העולם? חחח, זבל סיני, בסך הכל לקחת את ה-rook העלוב שלך ושמת אותו ב-F2, זהו, אתה לא שווה יותר כלום, זה מה שיזכרו ממך: F2. במקרה הכי טוב אתה ההוא שפעם היה מישהו והיום הוא כלום, בלאנדר אחד גדול שילד בן 18 שם בכיס הקטן וניגב איתו את הלוח".

וזה למה אני לא עושה השפלות.

* עולם התוכן הרלוונטי הוא אליפות העולם בשחמט, שבה לאחר תיקו ארוך ומשמים, במשחק ה-14 (שגם ציפו שיסתיים בתיקו), אלוף העולם דינג לירן (סין) עשה טעות איומה, שהיתה להזיז את הצריח (rook) למשבצת F2. בכך הוא איפשר למתחרה ההודי בן ה-18, גוקש דומרזו, להגיע בתוך שלושה מהלכים לעמדת עליונות כה מוחלטת, שממנה לא נותרה לו עוד דרך לנצח או אפילו להשיג תיקו. פוף, הלך התואר.

** אני לא מאד בענייני שחמט, בטח שלא לעקוב בלייב אחרי משחקים ארוכים לעייפה. אבל זה ידע כללי ואקטואליה מעשירה יותר מאשר טחינת השכל הבלתי נגמרת והמתישה בערוצי הטלוויזיה המסחריים.

התקשרו אלי היום כדי לשבח אותי על ארגון מידע שביצעתי: פרויקט שכלל נבירה במסמכים, חילוץ מידע וארגונו לפי ראשי פרקים ולפי תאריכים, כולל הקשרים בין הנושאים, ותתי סעיפים ופיתולים למיניהם - משימה שדרשה ממני כמעט חודש עבודה, הוציאה לי את העיניים בנסיונות לפענח טקסטים בכתב יד מסולסל או כאלו שהודפסו במכונות כתיבה של פעם (שבהן ה-3 נראה כמו 8. ג'יז) ולא מעט שאגות תסכול.

סך הכל יצרתי משהו קוהרנטי, שניתן להתבסס עליו ולהצליב איתו מידע אחר, ולמרות נטיה מסוימת להכנס לפינות לא רלוונטיות (לא ידעתי מה חשוב ומה לא, וזו היתה יריה באפלה איזה מידע יעזור ומה יאפשר להתקדם), בשורה התחתונה הידקתי את מה שיש לכדי נתונים בעלי ערך רב.

גמולי היה שהתבקשתי לשלוף עוד כ-15 מיליון מסמכים תומכים, ולשם כך הוקצבה לי חצי שנה.

אין לי כוונה לעבוד על זה בחודש הקרוב. די, צריכה מנוחה.

כשהמייק איט מתנפץ - פייק איט, פייק איט באופן המרהיב ביותר האפשרי

פייק איט כך שאי אפשר יהיה לחשוד

פייק איט עד שעיניים ייפערו והקנאה תאכל כל לב

פייק איט באופן שיוביל לתגובות נבזיות על ההצלחה הפנומנלית שלך ועל האושר המוגזם - זה רק יגרום לך לגחך

פייק איט כך שחברי/ות אמת ישמחו עבורך, או שממילא יידעו, זה לא באמת משנה - מי ששם בשבילך לא יעזוב בגלל שסבלת, להיפך: הצלחה היא המבחן הקשה יותר. רוב הא'נשים יעדיפו שיזדקקו להםן, ויחושו איום אם תהיה לך אופציה טובה יותר. אז פייק איט גם כדי לדעת מי באמת באמת איתך

פייק איט משום שלמרות הכל ולמרות שלפעמים זה נוח, אינך אפרוח קטן שזקוק להגנה

פייק איט לא כי זה מחשל - זה בולשיט ומוערך מדי - אלא כי אין ברירה

פייק איט כי אמנם חשוב לחיות במציאות, עם זאת האשליה תשמור על שפיותך, והשפיות גם היא חיונית על מנת להשאר בחיים. זה מה שעל הפרק, לא?

אז פייק איט.

פייק איט, ואז פאק איט.

פאק איט אול.

לפעמים בא לי לצרוח עליך מרוב שזה לא פייר.

אני מתגעגעת, אוקיי? אני, שלא נוטה להתרפק על גלי הנוסטלגיה אלא מזנקת קדימה, אני מתגעגעת למה שהיה. ולא שהיה מושלם, ממש לא, אבל היה לי אותך וזה הספיק. היית המקלט שלי כשהמציאות היתה יותר מדי, לימדת אותי רכות, והמילים שלך, עדינות ומלטפות שכתבת במיוחד בשבילי (ואני הייתי ועודני מוכנה לסבול שיחות טלפון ארוכות, במיוחד בשבילך), קרקעו וערסלו אותי גם ברגעיי הרושפים והצדקניים ביותר.

קשה לי עם ההבנה שאתה כבר לא נמשך אלי, אפילו לא קצת. אני עוד זוכרת את הפעם, אחרי שכבר נגמר, שליווית אותי לאוטובוס האחרון בהחלט לאותו לילה, וכשהוא הגיע והיה ברור שיעצור בקושי לחצי שניה ואם לא אזדרז מספיק הוא ייסע הלאה לדרכו ואתקע, נישקת אותי בגחמה של רגע, נשיקה ענקית ורטובה. בכל הפעמים שאחר כך קיוויתי ששוב תהיה אימפולסיבי, ששוב תנשק אותי, אולי אפילו תשלח ידיים מתחת לחולצה. אבל אתה רציונלי, מחושב כל כך - זה מה שאהבתי בך, זה מה שאני אוהבת בי, זה מה שמתסכל כל כך. שמתי לב שברגע שאני זקוקה להבעת רגש ממך, אתה מציב גבול ברור, חומה, שחלילה לא יעלו לי רעיונות לראש (למרות שאמרת שאתה בוטח בי שלא יעלו לי רעיונות לראש). אבל אני מתגעגעת, מה לעשות, ואני יודעת להסתיר טוב, או שאולי אני חושבת שאני מסתירה טוב ואתה מעמיד פנים שלא שמת לב. גם זה יכול להיות. הכל כל כך שברירי (אמרתי לך את זה פעם, וענית "את חושבת יותר מדי"). אז אני זוכרת את מה שלא עבד, ורוצה את מה שכן.

אני כבר לא יודעת אם אתה עוזר מתוך מחוייבות, או משום שאני חשובה לך ואתה רוצה. היו מספיק פעמים שזה עמד למבחן, גם אז וגם היום. וזה מצחיק, כי ממש בהתחלה אמרת שאתה לא הכתובת לפנות אליו, בטח לא באמצע הלילה, כך שבמשך המון זמן שתקתי, לא רציתי להעיק עם מה שרבץ עלי. אני מניחה שליקום היו תוכניות אחרות בשבילנו, כי הוא סידר לך חתיכת מבחן, ומה שעשית, ההתגייסות והמסירות שלך, כל כך לא מובנות מאליהן שאני עדיין תופסת את עצמי וחושבת כמה זה משוגע, מופרע, טוטאלי. לא פלא שאני מתגעגעת. אבל הנה, עוד כמה שעות אצטרך להתמודד עם משהו חדש ואני לחוצה ומשקשקת מפחד (דווקא ניסית לנחם אותי היום ולומר שאולי דברים לא כל כך חמורים, אבל אפילו אתה לא יכולת להיות נחרץ כהרגלך. ואני מרגישה, אני שמה לב, למדתי לא להתעלם מהסימנים, ובאמת שאין לי כוח לחרא הזה. זה יימשך לנצח, הא? אז נשאר לי לקוות שהנצח לא יבוא כל כך מהר. פאק).