זה דרש קצת לוגיסטיקה. אחרי הכל, לא בכל יום נדרשים להציב דוודים ענקיים בקרבת אמבטיה, או אולי לא בכל יום יש להעמיד אמבטיה עדינה במטבח תעשייתי גס למראה. אבל הדבר נעשה, ומשנעשה, לא נותרו עוד תירוצים ולא היתה סיבה להוגיע את המוח בשאלת מה יקרה לכשייגמר הדבר.
מים הורתחו - לא, חלילה, עבור האמבטיה, כפי שניתן היה לחשוב. הו לא, הם הורתחו בסירי הענק עבור הספגטי: מאות ואולי אלפי אטריות דקיקות נזרו אל שבעת מדורי הגיהינום הלוהטים, שם התרככו קלות - אל דנטה בדיוק! - ונשלו בכפות עצומות. באותו זמן האמבטיה, פיסת אמנות יפהפיה שכמו יצאה ממגזין (ואולי אכן כך היה), לא נותרה לעמוד על ארבע רגליה בדד: אל קרביה נמזגה לבה אדומה ולוהטת, שקולות בצבוץ ומצמוץ יצאו ממנה, וכתמים סמיכים שלה מפעפעים ומכתימים את הדפנות. רוטב העגבניות אמנם היה בעל מראה פשוט, והגשתו לא כללה אלמנטים ראוותניים דוגמת עלעלים מסולסלים או פתיתי זהב, עם זאת מי שטבלו בו את אצבעם או לקקו את שאריותיו, יכלו לומר שהושקעו בו מחשבה וטעם מרובים.
עוד ההכנות בעיצומן, שקטות ויעילות ככל שניתן, וכבר שתי מחיאות כף קצרות הרעידו את האוויר: "הרוטב מחכה לספגטי". והנה האטריות, שאך זה יצאו מן המים, כבר נכנסו שוב, הפעם אל האדום האדום הזה. בזהירות הן הוכנסו, שלא להפיל ולו שרוך יקר מפז על הרצפה; בזהירות הן עורבבו, שלא להכתים יותר משנדרש. הן הכל צריך להיות מדויק.
חוטים דקים של אדים מהבילים עלו מן האמבט, מהוססים כנגד המטבח האפור שרצפתו נוקשה, והנה היא, אצילית ונהדרת למראה, פסעה עתה אל עבר היצירה. בתנועה קלה הסירה חלוק משי דקיק, בהיר למראה, וכבר מי מהפועלים רץ לתפסו, שחלילה לא יגע בטומאת הרצפה. בצוואר זקוף וכתפיים מתוחות נכנסה אל האמבט, וכל כולה אומרת הוד והדר, והחליקה פנימה, אל חומו ואל חלקלקותו המלטפת. בעוד היא מסתגלת למילוי המשונה, הנע וזע תחת גופה ובין רגליה, וכבר בא ונעמד מולה האיש, עמידתו נינוחה והוא מנגב את רגליו על שטיח קטן בטרם ייכנס אף הוא אל האמבט, יכניס אל העיסה שאט אט נוצרה את עומסו של היום, שהיה רגיל כל כך וכה לא מתאים לאמבט מיוחד שכזה.
משנכנס, כרע מולה, קיער ידיו וטבל פניו במזון. ועתה, לאחר שהיזה רוטב וספגטי על גופו, השליך אותם אחורה אל כתפיו, להרטיבן ולחממן (העוזרים נרעדו בבלי דעת: כיצד הוא מעז להתייחס בקלות דעת ובאגביות שכזו אל מה שנדמה היה כמו טקס שיש להתיירא ממנו?), ומשבא על סיפוקו וכל גופו נרטב והתלחח מספיק, התכופף קדימה, אל גופה הממתין.
ראשית, ליטף את מותניה, בוחש את הספגטי ומערבלו ברוטב בעוד אצבעותיו מרפרפות על עורה. לאחר מכן שלח ידיו אל שדיה וקירב פניו, וחתיכות ארוכות נשאבו אל פיו כשמצץ את פטמותיה ונאנק, וכבר לא היה ברור אם הוא מתאווה אליה או אל הגלוטן. ידו נשלחה לתפוס את בטנה בלחיצה ממעכת, וכמעט שהמשיך אל ערוותה, אך היא, שלא רצתה שמשהו מהתקרובת ייכנס אליה פנימה, הסיטה את תנועתו בהינף, והוא איבד את שווי משקלו והחליק הצידה, והיא עליו, ולאחר רגע קל מעליו.
חיוך דק שבדקים עלה על שפתיה כשהבחינה שהאיטריה הפרטית שלו כבר לא היתה רכה כחברותיה לאמבט. עתה היא זו שרכנה אליו, מצמידה אותו אחורה, כמעט חונקת את פתחי הנשימה שלו, גורמת לו להתבלבל לרגע: האם להרחיקה ממנו בעודו משווע לאוויר ושואף-שואב ספגטי ארורים, רוטב ניתז אל עיניו, או שמא לשחק את המשחק שלה, לא להכנע. הוא הרים את ברכיו, מקפלן אל עבר בטנו, ובכך הפיל אותה עליו (ואגב כך החליק עוד יותר אל תוך הרכיכות, מחולל גלי רוטב וספגטי קטועים). צחוקה המתגלגל הפר את הקדושה שעד כה שיוו לאירוע, ומשהשתחררו סופסוף מחומרת המעמד, מיד החלו בהתכתשות עליזה, כאילו חזרו לילדות. אלא שלא היתה זו התגוללות תמימה של מי שטרם הגיעו לבגרות, אלא כללה היא שריטות אהבהבים, נשיכות בצוואר, ליחוכים ולשונות הנשלחות לטעום כל חלקת עור. נדמה היה שהדרישה אחת: כמה שיותר, כמה שיותר, ועכשיו.
הספגטי כבר מזמן הפכו לפתיתי חביצה רכה ודוחה, הרוטב כבר מזמן נעשה קר ומציק, העוזרים שהסתובבו קשובים ודאוגים כבר מזמן עזבו בשאט נפש, אך כל זה לא שינה: היא והוא כמו יצרו בועה פרטית של שפה שהיתה מובנת לו ולה בלבד, ולאחר שרוו ושבעו זו מזה, התרוממו וצעדו אל עבר קלחת נשכחת, לרחצה שאמנם לא עזרה ממש לנקיון הגוף, עם זאת יצרה כאוס אחד אחרון במטבח, שכן העקבות המרופשים שהותירו, נטבעו ונאצרו עמוק בחריצי הרצפה ואף עובד לא הצליח - או לא רצה - להשכיח את זכרם.