המקום בו הערפל מרגיש אפל

כשהייתי ממש קטנה, בגיל הגן, היו לי שתי חברות טובות

הייתי באה אליהן אפילו ורוקדת איתן ואני זוכרת את זה.

מתישהו, בגיל מסויים, פעלו לפי ההמלצה החינוכית של אז וחיברו אותי לבנים

ולא אהבתי.

ובכלל, מאז ועד כמעט היום, תמיד החיים שלי היו נורא ממוגדרים.

בצבא הייתי קצינה. באופן מאוד מקרי שובצתי לקורס קצינות.

לכאורה היינו 4 בנים ו 32 בנות ובדיעבד גם זה לא :)

(נורא אהבתי להיות קצינה. הרים לי. הייתי צוחקת על זה בחיבה לא מוסתרת.)

אבל עד אז... ומאז... לא הייתי חלק מקבוצה נשית.

כל הקשרים שיצרתי עם נשים היו מאחורי מסך-מגן מגדרי

מאחורי מבצר שהתחשל באינטראקציות לא מוצלחות של נשים עם המין הגברי

בתוך עולם פטריארכלי.

רק היציאה מהארון שחררה אותי מזה סוף סוף לראשונה.

ואני מתה על החברות שיש לי. מתה עליהן!

(גם בפני קורס הקצינות יצאתי ואפילו הסברתי לחלק מהן על בדס״מ. זה היה כיף לאללה.)

זה אחד הדברים שמורגש בו החוסר. השנים האבודות.

אז אני מניחה את כל המבוכה בצד

לפעמים אולי אפילו מתלהבת מדי

אבל אני כבר הבנתי שאני חייבת לעשות מה שעושה אותי מאושרת.

ופה אין ספק - זה עושה אותי מאושרת.