המקום בו הערפל מרגיש אפל

להיות אישה מרים לי מאוד.

את מצב הרוח, את הפנימיות, את הכבוד העצמי...

אבל... אני לא מרגישה איכשהו שאני ׳זכאית׳ לזה בלי שהוכחתי שאני שווה.

ונכון שלפי כל תיאוריה אפשרית והגיונית זה ׳פשוט שלי׳

אבל מכיוון שגדלתי כל כך הרבה שנים במחשבה שלהיות אישה זה דבר נפלא שנמנע ממני

עדיין לפעמים קשה לי להתכנס עם הקפיצה הזאת מאיזשהו בור של הערכה עצמית לפסגה.

כשאני שוגה או נופלת או טועה, אני מרגישה שאכזבתי יותר מרק את עצמי.

אני מרגישה שאכזבתי גם את כל מי שמקבל אותי כאישה.

אין מה לחפש כאן את הרציונליות. זה הכל רגש, רגש ועוד רגש.

המעמד מחייב.

(וכשולטת אולי מחייב פי כמה, בגלל האחריות הכפולה)