כבר כמה ימים אולי אפילו כמה שבועות שאני מרגישה את זה. מרגישה שאני לא מרוצה מעצמי, מהמקום שאני נמצאת בו. בין אם זה בתחום העסקי שלי, בין אם זה בזוגיות שלי ובין אם זה עם היצורים הקטנים שלי.
כואב לי לראות אותו מסתכל עלי ולא מבין מה עובר לי בראש. אבל גם אני לא מצליחה להבין מה הולך שם. לפעמים אני מרגישה שבמקום מח יש לי ביצה טובענית. וכל פסיעה בה רק מושכת אותי למטה.
כואב לי לראות אותו מסתכל עלי כשאני מתכנסת בתוך עצמי שוב ושוב ואני רק מנסה לחשוב איך להסביר לו שזה לא קשור אליו. שזה החרא שלי ועלי להתמודד איתו.
אני יודעת שהעדר שיגרה מביא אותי בקלות יתרה למקום הזה. יודעת שחוסר יציבות מבלבל אותי. מכירה את עצמי מספיק טוב בשביל לא לאפשר לעצמי להסחף מידי עם הדיכאון הזה למטה.
מנחם אותי לדעת שהוא פה איתי רוצה שיהיה לי טוב.
עוזרת לי הידיעה שעוד מעט נחזור לשגרה שכל כך אהובה עלי.
אני בוחרת לא לשקוע עמוק בחרא. גם אם זה החרא שלי.
