העירום של הנפש

מאז שהכרנו החיים שלנו הם כמו רכבת הרים.

כמו הגאות והשפל.

פעם אנחנו פורחים ולרוב אנחנו קמלים.

כל פעם יש סבב קצר ואחריו מסע ארוך במדבר צחיח.

הרוטינה של החיים. עבודה, ילדים, בית.

עייפות כרונית. 

ואז שוב, לפני כמה חודשים קצת התעוררנו, קמנו לתחיה.

זה היה כיף, מענג, מספק ואפילו מבטיח.

אבל אני - שמכיר אותך, אותנו, חזיתי את העתיד ואמרתי שזו הפעם האחרונה. שאני לא אכנס שוב למקום הזה כדי להתאכזב אחרי כמה ימים.

וכמה שצדקתי - בלי קשר לנסיבות המאוד מוצדקות.

ושוב נכנסנו לשפל נוראי.

חודשים נוראיים.

לאחרונה, ולאור הנסיבות והמצב - ניסיתי.

קיוויתי לחזור קצת לאותם ימים.

לא רק בשבילי.

לפעמים אני מתעקש לחינם.