היום הזה התחיל ככל יום.
7:30, היום אני התורן, כך שאין את מי לתדרך.
מדי א', מצוחצח, השרוולים מופשלים, הכומתא על הראש, גילוח קפדני.
נאה דורש - נאה מקיים.
מתחיל את היום בש.ג. עם מספר הערות ודו"חות.
משם מדלג להנפת הדגל,
שם אני רואה אותה, הולכת בפוזה האופיינית לה,
ושוב, שיערה פזור, המכנס שלה בגזרה נמוכה, ועוד.
מרשה לעצמה..
מתקרב אליה, דורש הסברים.
הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, אני לא אוותר.
היא עברה את הגבול.
רושם לה את הדו"ח ויודע שהיא סוחבת עונש על-תנאי בגין אותה עבירה.
היא מקבלת את הדו"ח וצוחקת.. "מה כבר יתן לי המפקד שלי?!"
חושבת שהיא יכולה לסובב את כולם.
עכשיו תוי לחייך - "יש לך על-תנאי, להזכירך", ויודע מה המשמעות של הפעלת התנאי,
במיוחד כשמדובר בכלא 400, "ואני אתעקש שתישפטי בפני סגן מפקד הבסיס".
כאן כבר חיוכה נמחק וצחוקה הופך לסוג של תסכול או כעס, אולי הלם.
כך אני ממשיך את היום, על פי המשימות אותן אני הגדרתי,
ותוך כדי מתאם את משפטה של אותה חיילת סוררת מול רל"ש המפקד.
"היום היא תענש ותלמד את הלקח שלה" חושב לעצמי.
השעה כבר 4 אחר הצהריים, אני יושב במשרד, התיק שלה ערוך ומוכן לפני.
לפתע דפיקה בדלת, והיא נכנסת, לשם שינוי הופעתה תקינה, ראשה מורכן.
"אפשר להפריע לך לדקה, אורון?"
מעולם לא דרשתי שיקראו לי הרס"ר או המפקד.
"אדוני הרס"ר בשבילך! יש לך דקה" אני מפטיר מבלי להרים את ראשי משלל עיסוקיי.
היא לוקחת כיסא, מתיישבת.
"מישהו הזמין אותך לשבת?" אני שואל.
"סליחה אדוני הרס"ר, אני יכולה לקבל הזדמנות נוספת?" היא שואלת, ספק בגמגום כשהיא מתוחה לפני,
כולם מסובבים את העיניים אחריה כשהיא מסתובבת בבסיס.
ואני מהרהר, חושב על אופציה אחרת.
מרים את ראשי, זורק אליה צרור מפתחות ואומר לה:
"תכניסי את עצמך לתא המעצר, תחכי לי עם כומתא על הראש, זקופה בדום מתוח. את לא זזה מילימטר עד שאני מגיע"
וחושב לעצמי על משפט אלטרנטיבי.
לאחר מספר דקות מוודא שהיא אכן בתא המעצר, ומבטל את המשפט הצבאי מול סגן המפקד וחוזר לעיסוקיי.
חצי שעה עברה, רואה במצלמה שהיא בדום מתוח, לוקח את התיק שלה וניגש "לשפוט" אותה.
"אמרתי לך לחכות לי עם כומתא על הראש! יש לך דקה וחצי" היא מבינה את הרמז, "ותביאי קולה מהמקרר".
היא מתפשטת במהירות, נשארת עם כומתא על הראש, מגישה לי את הקולה ונמתחת שוב, ממש כמו הזין שלי.
מחליט לעשות את ההליך מעט רשמי.
"מספר אישי 7475604 רב"ט שירן לוין?" אני מתחיל.
"כן אדוני הרס"ר"
"את נאשמת שהיום בבוקר הסתובבת בהופעה מרושלת. האם את מוכנה להישפט בפני או שאת מעדיפה להגיע לסגן המפקד"
אני שואל שאלה רטורית, וזורק חיוך טיזרי. יודע שהיא מעדיפה הכל מלבד כלא 400.
"כן אדוני הרס"ר"
ממשיך בהליך, שואל אם הי מודה באשמה ומה יש לה לומר.
היא דיי נבוכה, מהנהנת ובקול חלוש עונה.
מודה באשמה ומחכה לגזר דינה.
"גזר הדין", אני מכריז, מסתכל עליה, בוחן את גופה, מהרהר.
"3 שעות בתא המעצר, כולך נתונה לי, בציות מוחלט" אני אומר מחוייך.
"יש לך שעה לערער על גזר הדין, ותישפטי בפני סגן המפקד"
"אני לא אערער אדוני הרס"ר" היא עונה בהכנעה.
"עוד 55 דקות את מחכה לי כאן, עירומה לחלוטין על 4, כשאת אחרי מקלחת גילוח ושיער אסוף.
מבטיח לך שאת תשלמי ביוקר על התנהגותך. ואת המילה 'הרס"ר' תורידי".
"כן אדוני" היא לומדת מהר.
עכשיו הלכתי להתאמן. המשך יבוא.
***הבהרה***
עם כל סיפורי ניצול המרות של מי משוטרי המשטרה,
ועם סיפורי משפטי השדה בחטיבת כפיר,
אני מבהיר שהסיפור הזה הוא פרי דמיוני,
לא קרה מעולם במציאות.
