רגשות מפרותזה

הוא חייך,

היא הנהנה,

הוא נכנס,

התפשט,

היא ראתה אותו,

בהתה בו כמו היה גופה שנזרקה ברחוב,

מבטה היה חד,

היא יודעת מה היא רוצה להרגיש,

תסתובב! היא פקדה,

הוא השפיל מבט,

הוא יודע שאין לו ברירה,

אאאאאחחחח..

קולות של כאב שמילאו את החדר גרמו לה לעונג

היא המשיכה,

מגבירה את הקצב,

היא חייבת להרגיש שאין כמוה,

שהיא האחת,

שהיא הנוכחת,

שהיא המרכז,

והיא תגיע לתחושה הזו,

גם אם הוא יצטרך להתפורר.

שנים שהיא הולכת עם התחושה שאסור לה,

שהיא צריכה ללכת בתלם,

שלהחצין את עצמה ולהראות כמו שהיא זה מוזר,

אבל היא חייבת,

זה גדול עליה,

זה תמיד היה גדול עליה,

זה בתוכה,

היא ידעה את זה מגיל צעיר,

מאותו גיל שאמרו לה לשתוק -

והיא היתה צריכה להחביא את הנוכחות שלה בארון.

היא זורקת את הסיגריה,

כשהאפר משאיר סימן אדום כחול על צווארו,

היא מריחה את הפחד שלו,

את השליטה המוחלטת בכולו,

והיא לא צריכה להתנצל כבר,

היא בחרה אותו כי היא רצתה מישהו שתוכל להתפרק עליו,

להרגיש שהיא חיה,

שהיא לא שואלת,

היא מכה וצובטת ללא חשבון,

היא כאן, ולא יהיה מישהו שיאמר לה מה לעשות -

ואיך להרגיש,

היא יכולה להוציא את הלב,

בלי שיפגעו בו,

בלי שירמסו אותו,

בלי שיהפכו אותו לשק חבטות על חשבון מי שהיא,

ובלי המבטים שמתחבאים בכל מקום שהיא הולכת,

המבטים האלו של "תעשי מה שכולם עושים",

ש"אסור לך", 

שהיא צריכה להתנהג יפה, כמו כולם,

שהיא יכולה להיות הכל אבל בגבולות של העולם.

אבל בחדר הזה הכל שונה, 

כאן היא יכולה להיות מי שהיא,

כי כאן כולם שותקים,

ורק היא מדברת,

רק היא עושה,

רק היא קיימת.

והיא עדיין פוחדת,

פוחדת להתמסר לנוכחות שלה,

היא עדיין מתחבאת מאחורי חדרים ווילונות,

מאחורי גברים בלי או עם שמלות וקוקיות,

כדי להרגיש הרגשה של דגוּלות.

הפחד אומר לה שאסור לה להראות,

והתשוקה שלה חזקה מדאי מכדי להתחבאות.

אז היא מצאה סידור קטן עם הפחד,

משהו שלא לבד ולא ביחד,

היא לא תתמסר אבל גם לא תתחבא,

וככה הרגש אולי תתמלא,

זה קצת מסובך להמשיך לכתוב,

כי רגש אמיתי לא מביא מכאוב,

רגש אמיתי הוא התמסרות מלאה,

בלי פחד מה יגידו ובאיזו שעה.

אז הסשנים ימשיכו

היא תתמלא באוויר ללא חמצן,

והלב שלה ישאר בודד

במקום לא מאוכן.