החיים כלכך שברירים. כל דבר קטן יכול לשנות את הכיוון שלנו לנצח.
השבוע ילד בן 14, חבר טוב של בני, שהיה אצלי בבית הרבה מחליט בשבריר שנייה לקחת את האגדח של אבא שלו ולכוון את זה האגדח לרכה וללחוץ אל ההדק. שבריר שנייה, וכלכך הרבה נפשות משנים כיוון לנצח.
אני בקשר אם המשפחה הרבה שנים במיוחד אם האמא המסכנה. הם אפילו מוזמנים לבר מצווה של בני הבחור ביום חמישי הקרוב.
אני הייתי כבר כמה פעמים בשבעה וישבתי אם האמא. מה שכל הזמן חוזר אל עצמו זה השאלה, למה? בשביל מה?
הם כניראה לא יגלו לעולם.
מה שמתריד אותי מאז המקרה הטרגדי הזה,זה שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו.
רק לפני שבוע האמה הייתה אצלי וכמו תמיד דיברנו אל הילדים. מה שהבדיל אותה ממני זה היכולת זרימה האין סוםית שלה אם הבן. כל שיגעון שלו, כל ראיון מטורף, היא הייתה שם מאחוריו תומכת ועוזרת.
ובכל זאת הוא פוצץ ךעצמו את המוח.
אני טרודה מאוד. מה אפשר לעשות שזה לא יקרה גם לי חס וחלליה? יש דרך נוכן יותר?
פחד ואימה להיות אמא לילד מתבגר בימינו.
לפני 16 שנים. 5 ביולי 2008 בשעה 15:58
