בלא מעט סיפורי מיתולוגיה ישנן אלות פריון. אלות הפריון של אזור המזרח התיכון ברובן אופיינו כנשים שמנות, עבות, גדולות, ענקיות שדיים, בטן וירכיים כשהמפורסמת שבהן היא הצלמית של ונוס מוילנדורף (חפשו בגוגל ותבינו את הכוונה..). האפיון הזה נועד להדגיש את עובדת התפיסה של אותה תקופה שאישה בממדים אלו היא אישה פוריה ומזינה שיכולה להעמיד דור המשך כנדרש מנשים באותם ימים. משהו בביטוי הויזואלי המאוד ייחודי הזה נשאר טבוע במין האנושי עד (בערך) 100 השנים האחרונות, שבהן, החברה התחילה להגדיר מחדש אידיאל גוף נשי שעומד בניגוד לתפיסת העבר. איזו תפיסת אידיאל נכונה או לא, היא עניין סובייקטיבי לעיני המתבונן. באופן אישי, אני חושב שהמטען הגנטי הזה שנשתל במין האנושי כבר לפני אלפי שנים, הוא כנראה מה שמזין את האובססיה האישית שלי לגודל הזה, לתאווה הזו, לחשק הבלתי נגמר הזה בעוד ועוד עטינים ענקיים ומזינים שכאלו.
כותרת:
פרונת דדנית
