המקלידן מתלאביב

יציאה מוזרה שלי אני יודע. אבל יש פה כמה סנטימנטים יפים. 

*רק תזכורת

אנחנו יושבים בסלון, ניחוחות הצבע שהתייבש לא מזמן עדיין תופסים את רוב המרחב האוסמיאטי (יש דבר כזה). 

אני בישיבה מזרחית עם פייסל ביד, מסתכל עליה, בוחן אותה. היא ישובה בספה ליידי, מקום מוזר לכל הדיעות, במיוחד לאור מצבה הקשה - מנסה רגע להכיל את המפגש שהאל הטוב זימן לה. מישירה מבט לרגע ואז מורידה, מבויישת. חמודה כזאתתת, עם הלחיים הוורודת, העיניים הגדולות שמנצנצות וכל הקרנבל הזה. נרהה לי, שהילדה לא יודעת עדיין שהיא הייתה מרגישה הרבה יותר בטוחה אם הייתה מתיישבת תחתיי על כרית ומחבקת את הרגל השעירה שלי :) 

לפני רגע חזרנו מחדר השינה, גם שם יש ריח של צבע אם תהיתן אבל גם של ברטולין, זאת הייתה הפעם הראשונה ששמתי עליה יד, הפעם הראשונה שחישמלתי אותה, הפעם הראשונה ששמתי אותה על הגב ועברתי עם הידיים על הקימורים האלוהיים האלה שלה, הפעם הראשונה שבדקתי את השלולית שהיא מסוגלת להיות, הפעם הראשונה שהשפתיים שלי נגעו בשלה וגם בכלמיני גומחות קטנות נסתרות, וגם הפעם הראשונה שנתתי לה להרגיש את הזין שלי. 

המסע שלנו נפתח, כך נראה, והוא יהיה לא פחות ממדוייק.

אני מזהה את הכמיהה הבוערת שלה לחופש אמיתי, חף ממניפולציות ומשחקים, החופש שאני מסוגל להעניק לה, והפעם באמת.

"בואי אלי נסיכה, אני צריך לדחוף לך קוביית קרח לתחת רגע"

"סע סע י'מכוער, אני לא אחת מהנשלטות שלך, מ***. אבל ניסיון חמוד כזה, רפה. שתיים מתוך עשר ואני נדיבה, זה גם בחיים לא יקרה :)"

"חח, אוקי :)" 

מבחינתי היא  בתולה בכלל

לפני מלא זמן וכשרק הגעתי לכאן, כתבתי את הפוסט הזה. העוקבות הוותיקות אולי זוכרות.
הוא קצר ומאוד לעניין. ככה חשבתי לפחות בזמנו.

עוד שנייה שחיים שלמים אני מכלה מבלי להכיר מישהי כמו שהיו עושים את זה פעם, מנבוט בראש ועד כוס בירה לראש (או כמה) - כל תקופה והשיטה שלה לניצוץ הכימי הזה במוח שגורם לשתי אנשים זרים לסגור את הלילה במערבולת של אדי אלכוהול פייסלים ולטקס חד פעמי - פנים מול פנים קוראים לזה נראה לי.

אז בתור אדם שכל ההיכרויות שלו נעשו על בסיס סדרות של 1010010001 למיניהם על מסכים בגדלים שונים, הרגשתי שמה שנועל אותן על הפוזיציה עוד לפני שנפגשנו בכלל, הייתה הדרך שהייתי זורק עליהן את המקלדת (סו טו ספיק). הבנות שהשיחה איתן קלחה, כשהן הבינו על מה אני מדבר, הסוף היה בלתי נמנע. בדיוק כמו הגיף בפוסט.

מאז אני מאמין שהבנתי משהו אחר, המוח הוא רק הפיתיון, הסיבה האמיתית ללמה הן נשארות היא המגע והלב, אפילו כשהלב לא בדיוק היה שייך להן.

או שהמגע והלב עוברים גם דרך המקלדת.

פוסט תוהה, מי תהיה הדבר הבא שאנעץ בו את הידיים והלב

גרוטסקי.

💔

זהו. 

שבקרוב אגיע לכל הספרים שחיכיתי לקרוא 

שרוקדים עם הידיים למעלה כשהקטע בעלייה? 

מה אתם עושים? נולדתם באוטובוס? 

כשהליברלים מתנהגים ככה. המוח נמס מחוסר אונים. 

זה לא פוסט פוליטי, זה פוסט מזועזע על תפיסה פוסט מודרנית.

הלכתי לחפש תוכניות בנייה לבונקר. 

40

!

יום אחד אארגן לנו טוּזיג נחמד, כמו שאני נוהג לעשות מדי פעם.

אביא בשבילך את היין שאת הכי אוהבת, אזמין את הגבינות המיובאות, ואחבוץ לך את הריבה האהובה עלייך. גם אאפה לך ברוסקטות עם שמן זית שסבא רבא של מוחמד כלשהו קיבל מעדר לראש על רכס שומרוני כלשהו בעודו מגן על הכרם שלו מאיזה יהודון שבא להשתלב בארץ - שיְלַוּוּ את מה שזקוק לליווי. אז אשב מולך ואתענג עלייך משמינה מנחת בחיוך קורן ועיניים של ״איך זכיתי בו״, ואענה לך עם העיניים ש- ״נכון, זכית בי, אבל לא חשוב איך״

המוזיקה שלי תתנגן, השמש תנוע הצידה, הזמן יעבור ואיתו יגיע הערב. את בטח יודעת שדמדומים הם פריים טיים לצייד, נכון נסיכה? הטרף ממהר להגיע למחילות והטורפים עושים מתיחות - אבל אנחנו לא זזים לשום מקום.

אז - אוציא את התיק שלי, והמבט שלך ישתנה.

שם אדבר אלייך עם הידיים, כמו שאת הכי אוהבת. איפה שאף אחד לא ישמע אותך צועקת, אם יהיה לי כח להתרחק מספיק מהשביל בשביל הטוּזיג הנחמד שלנו :)

https://www.youtube.com/watch?v=c6lxl62jsEw