הבוקר הוא פתח את עיניו בפתאומיות, בצורה לא אופיינית לאיש שרק לפני כמה שעות עדיין שתה לשוכרה והלך מכות בפאב שהוא קורא לו בשם החיבה "המרקקה שלי" כבר קרוב לשלושים שנה. שלא כמו בכל צהריים, כשהוא מתקשה לגרד את עצמו מהמזרון המטונף, הבוקר הזה הוא קם דרוך כמו חזר לתקופה שבה היה חייל מורעל בלבנון, שישן בשטח האויב שינה טרופה אך הנדרשת כלכך. הבוקר הזה הוא הרגיש את היצר שבו מרים את ראשו בתאווה מהסוג שמעטי מעט יכולים לה, תאווה שהינה חלק בלתי נפרד מהוויתו האפלה והמיזוגנית בכל מקרה, המוסיפה לו מאפיינים אפלים כמו חור שחור, הטורף כל חומר שהיתרע מזלו להתקרב אליו. הלילה זה חייב לקרות, כבר תקופה שהדחף מזנב בו, מרים את ראשו מדי פעם להריח את פני השטח, עובד על הרעב האהוב והאסור. זו לא הפעם הראשונה, מן הסתם, היצר קשור בנימי נפשו זה כבר כמה עשורים, עשורים של חיים שאיש לא היה מאחל לעצמו מבחירה, אך שזורים הם בכל זאת באין ספור חוטים דקים ועדינים של זהב, בחוויות שצבר בעונג, יזע ודם רב, כמו החוויה שאת החוט הזהוב שלה יקרע הלילה מבעליה ויתפור על דש נפשו לנצח.
ההכנה קלילה. המחסן האחורי והמרוחק הוא החלל המסודר היחיד בכל החווה, אולי כדי להתריס בפני הקיום שנכפה על אנשים כמותו ע"י נורמות חברתיות, או שאולי הוא מרגיש במעמקי נפשו שזהו המעשה היחיד שמקרב אותו אל אלוהיו מספיק קרוב, כדי סוףסוף להרגיש עצמו כחלק מהבריאה, שמקיאה אותו מתוכה באופן קבוע ועל בסיס יומיומי.
שבוע שעבר הופיעה דמות חדשה במרקקה, הדר, איזו פוסטמה שהוא מקפיד לשבת רחוק מהחבורה שלה, הביאה איתה פרצוף יפה, ככה לפחות היה נראה ממרחק, ואנרגיה אחרת שלא היה ניתן לטעות בה. בלילות הראשונים שהחל לשים אליה לב יותר, היצר שהה לצידו, מרחרח, בודק. היא עניינה אותו, הוא שם אליה לב, האיש הכיר את הריטואל היטב. וידע, שאם היא תמשיך להגיע למרקקה, דינה חתום.
אני מסתכל על השעון על היד לראות מה השעה, הפלאפון זרוק בבית. זה הנוהל, אליבי חזק שהתווסף במהלך השנים, עם הטכנולוגיה. השעון מראה 3:47 בלילה, היא עדיין בפנים, אולי חוגגים משהו. יופי, אני שמח שיוצא לה לחגוג פעם אחת אחרונה לפני שאניח אותה על המזבח האפל שאני מתכנן לה.
הדלת של המרקקה נפתחת, הנה הדר,מדדה שפוכה אפילו יותר מהרגיל. אני רואה שהיא אספה לעצמה "נהג" תורן, מסכן הילד, כשיביא אותה לביתה יגלה שאסף גופה וביד הוא אפילו לא יעשה היום מהעצבים, אל דאגה ילד, יש מי שתשלם גם על כך הלילה, אזכור אותך. אחרי כמה רגעים אני שם לב לטרף שלי יוצאת החוצה אל האוויר הקריר והרטוב. האוויר מרגיש רטוב במיוחד הלילה, כאילו השטח מכין את עצמו לפורענות הדוהרת אליו, ללא תקווה אמיתית לתוצאה אחרת. היער חרישי, ממתין לראות אם גם הפעם אצליח.
היא מדליקה סיגריה, מוציאה את הטלפון ומתרחקת הצידה אל האפלה של החניה שאני עצמי סללתי בשביל המרקקה, לפעמים ההבדל היחיד בין תאווה שמקבלת פורקן או אחת שנשארת לך בידיים, הם כמה אבני חצץ רועשות.
זו האות, לפני שהיא מזמינה מונית ובורחת לי, מבלי לתת לי את מה שבאתי לדרוש ולקחת ממנה.
המטלית עם הכלורופורם יוצאת מהשקית, ואני מעליה, סצנה לפוסטר של סרט אימה דל תקציב אך מלא ברוע.